פרשת השבוע 'בהעלותך' נפתחת בציווי לאהרן הכהן להעלות את הנרות במנורת המקדש ובהמשך הפרשה מסופר על סדר המסעות במדבר. חלק מרכזי בפרשה עוסק בכפיות הטובה שנוהגים עם ישראל כלפי הניסים שעשה להם הקב"ה.
אחת התלונות היתה על ה'מן' שירד להם כל יום מהשמים, וסיפק להם מזון לכל משך שהותם במדבר. בני ישראל נזכרים ב'שפע' שהיה להם במצרים: "זכרנו את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". חז"ל מסבירים שהחיסרון היה דווקא באותם חמשת סוגי המאכלים, מכיוון שניתן היה להרגיש במן כל טעם בעולם, חוץ מהטעמים הללו, מכיוון שהטעם שלהם מזיק לתינוקות יונקים, ועל זה התרעמו בני ישראל.
לכאורה, מכיוון שממילא מאכל ה'מן' היה ניסי, הקב"ה יכול היה לעשות כך שרק הנשים המיניקות לא ירגישו את הטעם של אותם מאכלים, ומדוע היה צריך למנוע מכל העם את הטעמים הללו? התשובה היא שהקב"ה לא רצה שאותן נשים תרגשנה אפליה, והעדיף למנוע מכל עם ישראל את הטעם של אותם מאכלים וכך חיזק את הערבות הדדית ביניהם.
עוד באתר:
סיפור זה מהווה הוראה עבורנו בכל הדורות, עד כמה צריכה להיות אצל כל אחד מסירות לטובת כל אחד מעם ישראל, תוך נכונות לוויתור עצמי ולו בשביל למנוע תחושת אפליה וחוסר נוחות.
נכתב על פי כתבי האדמו"ר מחב"ד זצ"ל
