בימים אלו אנחנו מציינים את יום השנה ה-48 לכיבוש הישראלי בשטחים. המדינה שהוקמה בשנת 1948 וחגגה לאחרונה 67 שנה מציינת גם 48 שנה לשנת 1967. המודעה שאתם רואים כאן פורסמה שלושה וחצי חודשים אחרי כיבוש השטחים וחזתה באופן מדויק להפליא את מה שהשטחים הכבושים יעשו לנו, וזאת עוד לפני אורנג' ופיפ"א ויוזמות החרם.
48 שנות כיבוש זה אומר ששלושה מתוך ארבעה ישראלים ופלסטינים נולדו לעולם בו הכיבוש הישראלי בשטחים הוא חלק מהמציאות, לעולם בו ישראל משליטה ממשל צבאי בשטחים ורומסת את זכויותיהם של מיליוני פלסטינים, בזמן שמתנחלים יהודים החיים באותם שטחים נהנים מדין שונה וזכויות שונות לחלוטין, למציאות בה ישראל מתקראת ומתנהגת כמו דמוקרטיה בשטחי הקו הירוק, אבל מיליונים חיים תחת שליטתה ללא חופש תנועה, שוויון בפני החוק או זכות הצבעה.
זה נמשך כבר 48 שנה, ויש מי שרוצים שנמשיך לחיות עם המציאות הזאת לידנו מבלי שנתייחס למחיר הכבד שהיא גובה מאיתנו, שנמשיך להתעלם מהפיל הענק הנמצא בחדר. אז זהו, שמי שחושב שאפשר להמשיך להתעלם ולהתייחס למה שקורה כמה עשרות קילומטרים מכאן כאל ברירת מחדל או רסיס בישבן או משהו שאפשר להשקיט ולהמשיך במדיניות ניהול הסכסוך, לא מבין שהסכסוך הוא זה שמנהל אותנו .
עוד באתר:
ממשלות הימין של השנים האחרונות מוכיחות שאי אפשר להתעלם מהכיבוש ושבכל יום בו ישראל לא חותרת לסיום הכיבוש, היא באופן פעיל מרחיקה אותו מאיתנו. כי בכל יום כזה עוד ילדים נולדים למציאות של שנאה וחוסר אמון, עוד מחזור של חיילים מתגייסים לשירות צבאי בו הם נאלצים לשלוט על אוכלוסיה אזרחית, ועוד ועוד ישראלים ופלסטינים מצטרפים למעגל השכול. והיא מרחיקה אותו כי לאורך כל הזמן הזה היא בונה ובונה ובונה בהתנחלויות שהולכות ומעמיקות ומתפשטות, וכל אחת מטמינה מטען חבלה בכל הסדר עתידי או ניסיון לשרטט גבול בין ישראל לפלסטין.
..
המחיר של הכיבוש כבר היום הוא כבד: הוא גורם לחוסר יציבות כלכלית, הוא פוגע בדירוג האשראי של ישראל, כדי לשמר אותו הממשלות שלנו מעדיפות את הבנייה בהתנחלויות על חשבון תנופה בישראל שבתוך הקו הירוק, וזאת בלי שהתחלנו לדבר על מה שאנחנו רואים לאחרונה עם האיומים בחרם כלכלי, פוליטי, תרבותי ואקדמי, שעלולים לפגוע בכיס של כל אחת ואחד מאיתנו.
אבל המחיר הכבד ביותר שהכיבוש גובה מאיתנו הוא משהו שאי אפשר למדוד בכסף, והוא מחיר הדמים, השכול והריקבון המוסרי ואיך שהוא משחית אותנו כחברה. אשתמש במילים של שחר ברין, אותו חייל בודד שנשפט על כך שהעז להגיד אותן בקול רם: "אני משרת בבקעת הירדן ואני רואה מדי יום איך החיילים מדברים ואיך הם מתנהגים עם הפלסטינים… לחשוב שאפשר להשאיר את הגזענות הזאת מכוונת רק כלפי הפלסטינים? כמובן שלא. כשאתה מתרגל לחשוב ככה, אתה לוקח את זה איתך הביתה, זה משפיע באורח עמוק על החברה הישראלית".
נכון, אני לא משלה את עצמי, גם לסיום הכיבוש יהיה מחיר. כמעט יובל מאז 67' ופצעי הסכסוך הישראלי-פלסטיני שפעורים משנת 48 ומתחילת המאה הקודמת לא ייעלמו בין רגע ויתחלפו בגן של שושנים ובחדי קרן מתרוצצים באחו. זה ידרוש מאיתנו הישראלים וגם מהפלסטינים רצון, דמיון, אמון, יצירתיות וגם זהירות ובטחונות וערבונות הדדיים. זה יכלול ויתורים של שני הצדדים, ולצערי גם התמודדות עם גורמים בשני הצדדים שיהיו מוכנים לעשות את הגרוע מכל כדי למנוע את הפתרון, אבל זה לא אומר שאנחנו מרימים ידיים או אומרים שזה בלתי אפשרי.
כי תירוצים למה לא תמיד יהיו. ראש הממשלה נתניהו באמת מצוין בזיהוי איומים, אבל הוא גרוע מאוד בזיהוי הזדמנויות ובמציאת פתרונות. אפשר לסיים את הכיבוש, הפתרון מונח לפתחנו כבר שנים: שתי מדינות, ישראל לצד פלסטין, על בסיס גבולות 67 וחילופי שטחים וחלוקת ריבונות בירושלים, אבל הפתרון הזה הופך קשה יותר ויותר בכל יום שעובר ועם כל התנחלות חדשה או מאחז שקובעים עובדות בשטח במטרה למנוע רצף טריטוריאלי למדינה פלסטינית. ייתכן והמציאות הזאת תחייב אותנו לפתרונות יצירתיים, אבל אם יש משהו שאנחנו לא מוכנים לשמוע זה שאין פתרון, שלנצח נאכל חרב ושילדינו ונכדינו וילדיהם שיוולדו במקום הזה יחיו במצב מתמיד של מלחמה, שכול ודם .
אז נכון שלפעמים זה נראה רחוק ואפילו בלתי אפשרי, אבל אנחנו לא מתייאשים. לאורך השנים ההיסטוריה תמיד ידעה להפתיע: אף אחד לא צפה שסאדאת יעלה על מטוס, ינחת בישראל וינאם בכנסת כשהוא מגיש לישראל עלה של זית, אף אחד לא הימר שחומת ברלין תיפול גם שעה לפני שזה קרה. אנחנו לא מאבדים תקווה, אנחנו מאמינים שחייבים, מוכרחים, לשנות את המציאות הזו, להשתחרר מהכיבוש למען הצדק, למעננו, ובעיקר למען עתיד ילדינו והדורות הבאים.
מתוך דף הרשת החברתית של זהבה גלאון
