"כאן נהרגה אמא וארבעה מילדיה" • מני גירא שוורץ

חודש אייר, לפני עשר שנים וחודשיים, התארחתי בשבת אצל מיכאל, חבר ילדות, ימני מובהק וקיצוני להחריד בדעותיו, אבל לפחות אחד כזה שניתן לנהל עימו דיון, גם אם הוא מתוח ונפיץ.

– במהלך השבת, הוא הכריח אותי, ממש כך, להבין כמה נקודות:

הראשונה, שאין דרך חזרה – ההתנתקות אכן תצא לדרך, עוד בקיץ הקרוב. השניה, התוכנית הזויה ולא תביא בטחון לישראל, אלא לאיתרוג שרון. השלישית, שעלי לבקר בעצמי דבק קטיף, עבורי ועבור ההיסטוריה.

בקורולה שנת 95 יצאנו לדרך, עוברים בכל נקודות הציון המפחידות: "כאן נהרגה אמא וארבעה מילדיה", "כאן הותקף רכב הסעות של נערי בית ספר", עוברים בציר כיסופים, פצמרים, כפר דרום, "כאן אירע פיגוע באוטובוס הילדים" – פתאום כל הכותרות מהתקשורת, מחלחלות לתודעת המציאות, ואיתן גם הפחד וגם, חוסר ההבנה כיצד משפחות מסכנות את חייהם במגורים, במרחק יריקה מעזה ושיגור פצמ"ר לחצר בית.

סיירתי בקבוצת הישובים הנחמדים והפורחים, גיליתי שלא כולם היו מיושבים במלואם, ובשקט בשקט יש באמת כאלה שפחדו, נשברו ועזבו, עוד קודם להתנתקות, אך האידיאלוגיה שבערה בהם, עדיין, הביאה אותם להמשיך ולהחזיק בנכס, שאולי גם לא היה לו ביקוש רב באותם שנים של פיגועים רצחניים וכמעט יום-יומיים.

באותם ימים, התנהל דיון עירני ולוהט בכל פורום אפשרי, על העמדה המהפכנית של שרון. גם בתוך הציבור החרדי היו שצידדו בנכונות המהלך, מתוך טענה מרכזית, כי עבור מצוות ישוב ארץ ישראל, אין הצדקה לסכן חיים, ברמת סיכון כה גבוהה.

את עמדת מתנחלי גוש-קטיף, שטענו כי הם אלו אשר משמשים כמגן אנושי ולמעשה מונעים את הסכנה מכלל ישובי הדרום, סיווגו כנבואת-זעם אפוקליפטית.

הסוגיה לא היתה פשוטה. מקורבים אשר הצליחו לשמוע את דעתם ההלכתית של גדולי-ישראל ופוסקי ההלכה החרדיים, שמעו מחלקם, כי אל לציבור החרדי לקחת חלק בסוגיה. עם כל האהבה לארץ ישראל, למתיישביה המסורים, פיקוח נפש, כידוע, עולה על הכל, והיו שפסקו כי המגורים בגוש קטיף הינם בגדר סכנה. גם לטענה כי בעצם מגוריהם במקום, הם מצילים חיי אחרים, סופקה תשובה מגורמים בטחוניים, כי נקודת ההגנה בין עזה לישובי הדרום, היא ציר פילדלפי, ולא הישובים. יהדות התורה כזכור נמנעה בהצבעה.

הביקור בנווה דקלים, במקום בו כיום הוא קמפוס של אוניברסיטת אל אקצה, המלון המוזנח והריק שעל חוף הים המרהיב, בו מבלים כעת פלסטיניאים ואולי אפילו מחבלים – נצרב בזכרוני ובליבי. עד היום אני כמה לשוב אי פעם לביקור בחוף עליו נבנה הישוב הכמעט-מחתרתי שירת הים.

אולי בשל הביקור במקום, כשהתממשה התוכנית לנגד עיננו ובמשך שבוע ימים חיינו חווינו וראינו, את ההליך כולו בשידור חי, לא יכולנו להישאר אדישים. הדמעות זלגו מעצמן, הזעם והכאב היכו בכולם, אבל התוכנית יצאה לדרך והושלמה. יחד עמה, איבדה מדינה שלימה את אחד המאפיינים המרכזיים בה, את התום והתמימות.

המינהלת, יונתן בשיא, צמידים וסרטים כתומים, ושאר שמות כוכבי הקיץ ההוא ייזכרו תמיד. אך שימו לב, אף אחד ממובילי המהלך אז, אינו רלוונטי כיום.

גם אם כל ההסברים בעולם היו מצליחים ליישב את ההגיון והרעיון למהלך, הלב, הלב היהודי, לא יכול לשכוח את המראות הקשים. אנשי גוש קטיף הצליחו לצרוב בתודעת כולנו, כי היתה זו תוכנית גירוש, ולא הינתקות.

עשר שנים אחרי, אתר הבית של תושבי הגוש, קטיף נט – כבר לא פעיל. ההתנתקות היתה טעות, מודים כבר כמעט כולם.

את המחיר, משלמים תושבי הדרום בטפטופי טילים.