בשנים 2006 עד 2011 היה כמעט בלתי אפשרי להביע עמדה נגד שחרור גלעד שליט "בכל מחיר". צעדות הדגלים, הדיון הציבורי המוטה, ההתגייסות חסרת הרסן של עיתונים כדוגמת "מעריב" שהפכו פוסטר של המאבק – כל אלה דיברו רק על צד התמורה, הלא היא "רוצים אותו בבית, רוצים אותו עכשיו" ולא על המחיר: שחרור של מאות מחבלים רוצחים.
כשבליל סתיו קריר באוקטובר 2011 התכנסה הממשלה לדון בשחרור מחבלים שרצחו 619 (!) ישראלים, הזמן שהוקדש למעשי הרצח ולרוצחים המתועבים האלה לא הגיע אפילו לפסיק מהעיסוק בחזרתו המבורכת כמובן של גלעד שליט הביתה. גם הטיעון ששחרור מאות מרצחים ייתן רוח גבית לטרור כמעט נמחק מהפרוטוקול בזעם. כל מי שהתנגד (רשימה חלקית: אהוד אולמרט, ציפי לבני, אביגדור ליברמן, בנימין נתניהו עד שקרס לחלוטין תחת הלחץ הציבורי) נתפס כציניקן קר לב, תומך במות גלעד, שנושא באחריות ישירה לחטיפה. הטיעון המנצח, הסופי, שהושמע לראש הממשלה ולשרים היה: "ואם זה היה הבן שלך"?
זה טיעון שממחיש יותר מכל את הטירוף שאליו הגיע נכונותה של החברה הישראלית להיסחט כמעט מרצונה על ידי חוטפים אכזריים, נכונות שהחלה להיסדק רק אשתקד, במבצע צוק איתן. לראש ממשלה אסור לקבל החלטות כאילו היה אבא של, ממש כמו ששר אוצר לא יכול לקבל החלטות על הגדלת סל התרופות פי עשרה רק בגלל הטיעון "ומה אם אבא שלך היה חולה במחלה נדירה". קבלת החלטות מנהיגותית אינה יכולה להפוך לטלנובלה.
עוד באתר:
מצופה מהאנשים שאנחנו בוחרים כדי לנווט את המדינה לקבל החלטות באופן שכלתני ומערכתי, ממעוף הציפור של ההיסטוריה ולא מתסריטי טלנובלה. גאולה כהן ניסחה את זה נהדר: בעסקת ג'יבריל שאליה התנגדה היא נשאלה "ומה אם החטוף היה צחי שלך"? והיא השיבה: "אם זה היה צחי שלי הייתי הופכת עולמות, אבל אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מקשיבה לעצמי".
ועכשיו לחשבון הביניים: מתנגדי העסקה צדקו לחלוטין. העסקה המטורפת שחתמה ישראל לפני ארבע שנים לקול מחיאות כפיים של 85% מהציבור ורוב מוחלט של שרי הממשלה עלתה עד עכשיו ישירות בחייהם של שישה ישראלים. האחרון שבהם הוא מלאכי רוזנפלד. זה עוד לפני הנזק העקיף של עידוד לחמאס, החלשת המתונים הפלסטיניים ועידוד הטרור.
ובכל זאת, למי שמתעקש על הטיעון הרגשי, כדאי להיזכר בו שוב, אחרי שהיום התברר שמאכוון ומממן הרצח של מלאכי רוזנפלד ז"ל הוא אחד ממשוחררי עסקת שליט. הוא יושב לו מחוץ לגבולות ישראל, בנחת, אחרי ששוחרר מהכלא בעסקה מופקרת, ומתכנן רצח ישראלים. הוא מצטרף לרוצחי שלושת הנערים מגוש עציון, לרוצח ברוך מזרחי הי"ד בערב ליל הסדר שעבר, לרוצח של דני גונן. ובקיצור: על הטיעון הנבוב: "ומה אם גלעד היה הבן שלך", אפשר לענות ב"ומה אם ברוך היה אבא שלך? ומה אם מלאכי היה אחיך? ודני? ונפתלי, גיל-עד ואיל?"
