סוף אחר הצהרים חמים ונעים כזה הגינה השכונתית אט אט מתרוקנת מההורים השומרים על ילדם, פה ושם נשארו עוד כף ודלי בארגז החול ועטיפה של במבה עפה מימין לשמאל ברוח השקטה . בקצה הגינה ילד קטן עם תלתלים שחורים וכיפת קטיפה מקושטת ומהודקת בסיכות נראה מחפש מישהוא הוא מביט אנה ואנה ידיו הקטנות נעות בחיפזון שמאפיין נערים בוגרים,לא ילדים בגילו.
משמתארכת הדקה הוא מכווץ עיניים בחוזקה פורצות דמעות קטנות והוא צועק "אבאאאא…איפה אתה…?" זה נראה ארוך אבל ממש תוך כמה שניות מופיע גבר צעיר בחליפה משוחררת וקורא בקול "הנה..הנה אני …אבא שיחק איתך מחבואים,שכחת ?"
הקטן רץ אל אבא מהדק בשתי ידיו הקטנות את צווארו של אביו, ממלמל מילים לא ברורות שכנראה רק אבא מבין.אבא מחזיק אותו חזק ביד אחת את ידו השנייה הוא מכניס בין שערותיו שעדיין לא נגזרו בחלק'ה מסורתי,מרגיע את הילד ככה רק עם מילים בלי סוכרייה או ממתק. ידיו רוכנות אליו שוב ושוב הוא רק לוחש ש….ששש..אבא הבטיח שהוא יבוא.
עוד באתר:
בכל קינה וקינה יש בסוף גם פסוקי נחמה, יש הקוראים אותם ויש המדלגים . אך כולם שותפים באמת ובתמים לרצון הזה שנקרא גאולה, אם בגלל כאב פרטי ואם בגלל כאב כללי. ובכל שנה כשאווירת קדרות עוברת ובאה ביום הזה, אני לא מגרש אותה ולא מנסה להסיח דעתי. נכון, איש מן השורה אני לא חש בעצמות את צער החורבן,אך אם כבר נחה עלי רוח היום ודורשת ממני להתרצן קצת ,לא אגרש אותה.
אשלים איתה יד ביד אשאב כמה שאני רק יכול מהחיבור הזה לקינות ולמילים הפשוטות או הגבוהות יותר הכתובות בהן ממש כמו אותו ילד קטן שלא ראה לרגע את אבא וחיפש אותו בצער בלי לחשוב מה יגידו עליו יושבי הגינה, הוא חיכה לו באמת ולא 'גירש את הדיכאון' רק בכה וחיפש בעיניים את אבא כי לא משנה כמה קטן הוא וכמה לא מובנת תפילתו,בשכלו הוא יודע ומבין אבא מבין ויבוא בסוף,
כי אבא הבטיח שהוא יבוא.
