הרבה סוגים יש בהם בקרב היוצאים בשאלה, אך ניתן לסווגם לארבע קבוצות מרכזיות: חכמים וטפשים, נהנתנים וסובלים. למעשה מדובר בשני קצוות של מישורי המוח והלב. החכמים והנהנתנים, נמצאים בצד החיובי של המחשבה והרגש, ואילו הטפשים והסובלים, נמצאים בצד השלילי של המוח והלב.
החכמים עזבו מתוך חקירות ושבירת האמון. הטפשים נטשו מחוסר יכולת ללמוד ולהתעמק. הנהנתנים פרשו מתוך שמתפתים להנאות העולם, והסובלים נשרו מתוך משבר אישי/משפחתי ובלא תמיכה וסיוע חזרו למצב הטבעי של האדם.
מתוך שאנו מבינים שמדובר במניעים שונים, אנו מבינים גם שאופן ההתמודדות שלהם שונה לחלוטין.
עוד באתר:
מניעים ליציאה בשאלה
הסובל יכול להיות זה שצבורים בו כוחות ומרץ נעורים שאינם מקבלים ביטוי בישיבה בה לומדים גמרא מבוקר עד ערב. הוא מרגיש "חנוק". וברגע שנפתח עבורו מוסד חינוכי שכולל ספורט, ומשימות חינוכיות-אתגריות, הוא יפרח ויעלה כשושנה. כלל לא נזדקק לעסוק עמו בנושאי אמונה, או התגברות על הנאות עולם הזה.
הטיפשות לבדה אין בה בכדי להוציא אדם מאוהלה של תורה, אבל כשמשעמם באוהלה של חכמה יוצאים לקרן הרחוב, ואת מי מוצאים שם? את הבטלנים שאינם יודעים דבר מלבד עישון עלים ופיצוח גרעינים.
כך שמדובר בסיכון גדול להיגררות וריקנות, והשמירה עליו תהיה לבל ילך בדרך עמם.
הנהנתן אינו מתכוון כלל לצאת בשאלה. אלא שמתוך שהשינה חביבה עליו הריהו מאחר קום, ומתוך שכסף חביב עליו הוא עוסק וטורח אחריו, ומתוך שטיולים חביבים עליו הוא עוסק וטורח בהם, ובין כך ובין כך הוא מוצא עצמו מנוער מן המצוות.
החכם לעומתם, שוקד על תלמודו כראוי, ולא עוד אלא שהוא מייגע עצמו עליה, ולא עוד אלא שהוא מרחיב בה ומעמיק בה, והנה הוא מוצא את עצמו בין המטמאים ובין המטהרים, בין המתירים ובין האוסרים, ואין נפשו שוקטה ואין דעתו נחה עד שאינו נוטל לעצמו החירות לשפוט בעצמו בין טוב ובין רע. ומתוך שחקר את התורה הריהו יודע להצביע על כשלים ופגמים הנראים בה או בשומריה, ומתוך שאין מי שיענהו, הריהו טופח על שכמו לאמור, הן חכמתי עד עתה, ומי יאמר לי מה תעשה ומי יאמר לי מה תפעל.
כמובן שאין מדובר בסיבה אחת לבדה, וצירופים שונים משמשים בערבוביה, חכמה וטפשות, חכמה והנאה, הנאה וסבל, או הנאה וטפשות. כמו כן יש לשים לב שאין הסיווג תקף אלא בעיני המתבונן, שהרי אין לך אדם שאינו בטוח בחכמתו ובצדקתו, כך שגם זה שכונה טיפש אינו באמת חסר מוח, וגם הוא שאלותיו ונימוקיו סדורים עמו.
אף אין ארבע מידות אלו מיוחדות ליוצאים, אלא בכל מקום שבני אדם מהגרים בדעותיהם, יש שעושים זאת מסיבה שכלית, לטוב ולמוטב, או רגשית. ופעמים שיש להחליף את הנהנתן – בהנאות רגש רוחניות.
מכנה משותף
והצד השווה שבכל ה"יוצאים" הוא שכל אחד מהם סבור שאביו שיקר לו ועל כן אינו שומע מוסר האב ונוטש הוא את תורת אמו. ממש כפי שאנו בטוחים בעצמנו ש"אב לא משקר לבנו" וכי המסורת שלנו עברה באופן אמין מאב לבן וכן הלאה, כך גם .החכם והפחות, הנהנה והפחות, ש"יצאו" – הם כולם סבורים להיפך, "שיקרו לנו", ולכן נטשו.
מילא, אותם שעזבו מחוסר ענין או ממצוקה, שניתן לבטל את דעתם, אך מה נאמר מול החכמים שנתקלים במרחבי התורה בתחושה שהתורה מדברת על צורת חיים אחת, ואילו אנו חיים בצורת חיים שונה לחלוטין?! הרי יודעים אנו שיש להם במה להיתפס, ואם כן כיצד נמנע את העזיבה הבאה?!
כנות ושקיפות
ולכאורה הפיתרון הוא כנות ושקיפות. כאשר מנסים, מתוך כוונה טובה, לגונן על הילד/ה שלא יחשף לדעות שונות, לפרשנויות שונות, למידע מבלבל, לפרשיות של רבנים שנפלו, כמו גם לעולם החילוני (בדברים המותרים), בסופו של דבר, הילדים היום מגיעים למידע הזה, כי מהפכת הידע לא פסחה עלינו גם אם רוב הציבור נמנע מחיבור לאינטרנט.
כך שאם הנער יודע לשאול, וככל ששמים לב שמדובר בבעל יכולת חשיבה, סקרנות ורצון לדעת, יש לאפשר לו חשיפה מבוקרת של מידע עדין יותר, על דעות שונות בעולם היהודי, ועל כך שלא כולם מושלמים, ולא כל מי שתואר "הרב הגאון" מוצמד לו – הוא אכן רב, אכן גאון.
וגם בצד הרגשי, כשנער מתבגר ומגלה פתאום עולם של שירי ארץ ישראל יפים ונלהבים, הוא יכוללחוש נבגד "למה הסתירו את זה ממני". וזה קורה בגיל שהוא חסר את היכולת להבחין בין אמיתות שטרחו להעביר לו בכמה שיותר דיוק, לבין שירים או דעות שבוודאי יכולים לבלבל ולסכן את שלמות הדעת.
ולכן, לו בשביל שלא יתלהב פתאום "מהעולם הגדול" שלא יספר בעיניים בורקות ש"יש עולם שלם של מוזיקה יפה בחוץ", מן הרצוי לשקול חשיפה מבוקרת.
ובשולי הדברים מן הראוי להזכיר שאלו שהלכו להתגורר בערים מעורבות בדרך כלל הצליחו יותר בחינוך, משום שהילדים ראו וידעו מה קורה בעולם החילוני, וקיבלו מעין חיסון, ויכולת להתייחס לעולם הגדול באופן בוגר.
