הבוקר, 7 דקות לשמונה, כמדי בוקר אני מתיישב מול המיקרופון בחדר העבודה בביתי, מבצע את ההכנות האחרונות לקראת שידור התכנית "מדברים אקטואליה".
מדי בוקר אני בבית, דוד חכם באולפן בבני ברק, ויחד אנחנו מדברים אקטואליה. הבוקר זה היה שונה.
בשבע דקות לשמונה אני מקבל הודעה ראשונה מאחד התושבים ברחוב יחזקאל הנביא: "ירי ברמה ג. שני הרוגים אני רואה מהבית". כעבור 3 דקות הוא כותב: "שוטר ירה בשני ערבים. זה מה שאני רואה מהבית". ועוד מישהו כותב: "היתה דקירה".
עוד באתר:
ואני יושב מול המיקרופון, מבצע את החיבור הטכני לאולפן, ושואל את עצמי: 'זה פח"ע או סכסוך בין שני פועלי בניין? בעוד דקה אני בשידור, הפתיח כבר מוכן, ומה אני אומר למאזינים?'.
ואם לא די בכך, לצדי שלושה מילדיי, רגע לפני שהם יוצאים לחיידר, לסמינר ולגן הילדים, וההתלבטות מיידית: שיישארו בבית או ילכו ללימודים? אני משאיר אותם בבית לכמה דקות כי אני מבין שזה פיגוע. אמנם רחוק מהבית, בשכונה אחרת, אבל צופרי האמבולנסים, איחוד הצלה והמשטרה זועקים מתחת לבית שמשהו רציני קרה. והכל קורה תוך כדי שידור הפתיח ברדיו. והמאזינים, הם לא מבחינים בכלום. הכל קורה מאחורי הקלעים.
תוך 2 דקות הצלחתי לאתר עדי ראיה בשטח. הם עולים לשידור ומתארים את המציאות בשטח. הם מספרים ששעה ארוכה לפני הפיגוע מתקשרים תושבים למשטרה לדווח על שני חשודים. המשטרה לא מגיעה. מתקשרים שוב, ואז מגיעים השוטרים שמבחינים באברך שנדקר בתחנת האוטובוס, סמוך לאוטובוס שנהגו הדף את שני המחבלים ומנע מהם לעלות ולבצע פיגוע קשה יותר.
מהר מאד גם מתברר גודל הנס: סמוך למקום הפיגוע ממוקם השטיבלאך "קול יהודה", בית כנסת חסידי הומה אדם בשעות בוקר, ושני המחבלים פשוט מדלגים עליו. הם מדלגים גם על כיתת המכינה של תלמוד תורה "דרכי יושר" שבהנהלת הרב יעקב רוזנשטיין. הילדים המבוהלים מפונים משם מהר מאד. לכולם שלום.
עדי הראייה גם מספרים את העובדות הידועות (והמפחידות): בית שמש שורצת שב"חים. אף אחד לא מצליח למגר את התופעה בעיר הנמצאת בתנופת התפתחות מרשימה ביותר של בנייה נרחבת.
וכך, במשך שעתיים של תוכנית, זה מה שעולה לשידור: בעיית השב"חים וחוסר האבטחה, או חוסר תחושת הביטחון של התושבים בבוקר של פיגוע.
מאוחר יותר, אחרי שידור התוכנית, אני יוצא מהבית לבני ברק, למשרדי "קול חי" כמדי יום, אבל טורח לבקר במקום הפיגוע. לשמוע את התושבים, לחוש את האווירה ולשוחח עם האנשים בשטח. הסיפורים קולחים מפיהם של האזרחים המבוהלים, כולל ילדה בת 9 שמספרת לי שהוא פוחדת ללכת לבד לבית הספר.
אבל המסקנה בסיומו של בוקר לחוץ שכזה, היא שלא המשטרה, ולא ראש העיר ולא מאבטחים ולא אף אחד אחר יביא ביטחון; לא בבית שמש ולא במקומות אחרים. אלא רק דבר אחד: אם ה' לא ישמור עיר – שוא שקד שומר!
