הם ישבו מולי, והתסכול ניכר על פניהם. שניהם עם רצון, אך משהו תקוע.
היא חשה, שמיכאל, בעלה, עסוק מדי בענייניו. היא היתה רוצה שישוחח אתה 15 – 20 דקות ביום. יקשיב לה, ויתן יותר תחושה של שותפות.
הוא מצדו, מחייך ואומר, "אני ממש רוצה להעניק לה את זה, אך אני מרגיש שהיא לא באמת צריכה זאת".
עוד באתר:
"אני מבין, ומדוע אתה מרגיש כך?" שאלתי את מיכאל.
"כי כאשר אנו יושבים לשוחח, לאחר חמש דקות, נגמרים נושאי השיחה. אני מבין מכך, שאין לה צורך ביותר זמן."
"אני באמת מוכן להקדיש לה את הזמן, אך בפועל, אני מרגיש שהיא לא זקוקה לו."
"מובן", אני אומר, "ומה את אומרת על כך, רחל?"
"זה נכון", היא עונה לאט. בוררת את מילותיה, "שלאחר כמה דקות נגמרים לנו נושאי השיחה. אבל עדיין אני זקוקה ליותר זמן יחד, אני מרגישה בודדה, שהוא לא מספיק בחיי".
אנשים טובים, ולמרות כל הרצון הטוב שלהם…
אני חושב שאני מתחיל להבין מה קורה כאן. משהו, ממש פשוט, חסר כאן.
"טוב, בואו נראה. אני מבין שאת זקוקה ל 15 – 20 דקות שיחה ביום, ואתה, ברמת העיקרון, מוכן לתת את זה. הבעיה היא שאתה חש לאחר כמה דקות, שאין לה צורך ביותר זמן, כי אין עוד על מה לדבר, ואילו את, עדיין מרגישה חסר. הבנתי נכון?"
"כן". כך שניהם במקהלה מתוזמנת, שהעלתה חיוך על פנינו.
"מה דעתכם על הרעיון הבא:", אמרתי, "בתחילה זה ישמע קצת מלאכותי, אך, כאשר תכנסו למסלול, אני מניח שזה יזרום. תכנני מראש, נושאי שיחה 'רזרביים', שתמיד יהיה לך מה לשלוף. נוסף על כך", פניתי אל מיכאל, "אם היא תראה לך את תחושתה הטובה מהשיחה, אולי זה יתן לך תמריץ לשיחה? כי יתכן, שאינך חש שאתה באמת מעניק לה דבר חשוב, דבר היוצר מתח בזמן השיחה, הגורם לתחושה, 'נו, מתי יגמר כבר!'. כאשר תחוש שהיא מודה לך על השקעתך, סביר שהשיחה תזרום יותר בקלילות ועניין, הלא כן?"
"האמת? יש בזה משהו. אין ספק שתגובה חיובית שלה, תיתן לי רצון להתמיד בכך." ענה מיכאל בנימה מהורהרת.
"אז קדימה," סיכמתי, "בואו ננסה זאת בשבוע הקרוב, נראה מה קורה, אם צריך, נשפץ ונשנה. מה דעתכם?"
"מצויין", ענתה המקהלה המסונכרנת.
שבוע אחר כך, קיבלתי דיווח חיובי. זה מספק, התחושה שעזרת כך לאנשים!
נכתב על ידי חגי צדוק, מרצה ויועץ נישואין ופסיכותרפיה.
לשאלות הערות וכדומה: [email protected]
טל' לפניות: 0527673970.
