כבר 24 שעות לאחר אסון הדמים של קו 402 ועדיין לא עצמתי עין. המחשבות רצות, הכאב על בחורים צעירים שנקטפו בדמי ימיהם לצד נשים צדקניות, והפצעים המדממים.
הכל החל סמוך לשעה 18:30 אמש אני יוצא מפגישה בשכונת רמות בירושלים והמירסים של זק"א ואיחוד הצלה נפרצים ברגע אחד. "כביש מספר 1 ליד ענבה תאונה קשה עם מעורבות אוטובוס מי שבאזור שייגש". הפרטים עדיין אינם ידועים והחובשים מודיעים בזה אחר זה: אני יוצא ולמי יש עוד פרטים. הדיווחים עדיין לא מגיעים, המיקום המדוייק גם הוא אינו ברור. ופתאום צעקה ברשת המירסים "שימו לב אר"ן אר"ן מדובר באוטובוס שהתנגש במשאית ובמקום עשרות נפגעים חלקם קשים".
מוקדי איחו"ה וזק"א תופסים פיקוד לנווט את יציאת הכוננים כשכל העת מדגישים מי שיכול לצאת שייצא. כוננים מדווחים יציאה מאזור השפלה, בית שמש וירושלים.
עוד באתר:
אני יוצא לכיוון התאונה כחובש איחו"ה וכמתנדב זק"א וכביש מספר 1 נהפך ברגע המולה עם סירנות של אמבולנסים, נטני"ם, ניידות משטרה ורכבי כבוי והצלה. עוברים את שער הגיא ואז הפקק משתרך מלטרון ועד אזור התאונה. הרכבים מפלסים את הדרך לכוחות ההצלה ואני מגיע למקום.
הזוועות הקשות, צעקת הפצועים המדממים, וקולם של ההרוגים השוכבים במקום נדם. הרוג 1 ועוד 1 ועוד 1 וכך 5 הרוגים שמיד מכוסים בשקיות של זק"א. הפצועים מפונים מהשטח ופתאם נהיה שקט, מתנדבי זק"א מתעסקים בכבוד המת, באיסוף הממצאים הרבים שהיו באזור. גופות ההרוגים מפונים לאבו כביר ומשפחות שלימות מחפשות את יקיריהן שהיו באוטובוס הדמים.
אני עושה את דרכי לירושלים וסמוך לשעה 21:30 כשברכב מתנדב זק"א שוקי מונקוטוביץ. אני שומע כי הוא משוחח עם אחיו דנו מונקוטוביץ וזה האחרון אומר לו שהוא בדרכו לרמות לרחוב קויפמן להודיע למשפחה. אמרתי לו עצור!! לאחר שנודע לי כי הם הולכים יחד עם נציגי המשטרה להודיע למשפחת חשין על כך שבנם נהרג בתאונה, אמרתי אני בא אתכם אני מכיר טוב את המשפחה, גרנו באותו בנין מספר שנים. "אנו ממתינים לך ברחוב" אמר הקצין.
אני מגיע לרחוב קויפמן מספר 6 וכאן הקצין נותן לנו הוראות. 3 שוטרים נכנסים ראשונה לאחריהם עובדות סוציאליות, אני ודנו מונקוטוביץ כנציגי זק"א וחובש לעת הצורך. אנו יורדים במדרגות אני נחרד כולי.
עומדים ליד הדלת כשעל הדלת מופיע השם-חשין. אני לא מסוגל לוקח 3 צעדים אחורה, הקצין נוקש בדלת, האבא הרה"ח ישראל אהרן פותח את הדלת כשרעייתו יושבת על הכסא, הם רק רואים אותנו ואז מגיע השלב הקשה כשהאמא כבר אומרת "אל תגיד לי את זה" ובבת אחת הבכי נפרץ החוצה. לא עמדתי בזה, אומר את האמת, ניגשתי לאבא התחבקנו חזק חזק ואז הקצין אומר "הייתה תאונה קשה מאד ובנכם יעקב בין ההרוגים". את הדמעות לא יכולתי לעצור. נגזרה הגזירה אני אומר לאבא.
האמא קוראת לי בבכי רב, "בנצי, הוא נסע לב"ב לפגישת שידוך. באתי אליו אחה"צ להביא לו כסף לנסיעה. אני לא מאמינה שבמקום ללוותו לחופה אני מלווה אותו לקבורה" . בכינו יחד הרגש גבר ועימם הדמעות. הוא היה בחור צדיק שישב ולמד כל היום. תורה תורה ורק תורה.
אנחנו מנסים לעצור את הבכי ואז מגיע השלב להודיע לשאר האחים והאחיות הנשואים. לא קל. לא פשוט. מכאן ואילך החלו להגיע שכנים ומשפחה. ואני ודנו מחליטים שצריך להוריד מישהו מהמשפחה לזיהוי. המחשבה היתה לערוך את ההלוייה עוד אמש. אך מכיון שהיינו צריכים להביא צילומי שיניים שלא הצלחנו להשיג גם לא אצל הרופא שיניים שנסענו במיוחד אליו החליט הקצין לערוך בדיקת די.אן.אי ולפי זה לערוך זיהו.
השעה 22:30 אני אומר לדנו אנחנו נוסעים למכון לאבו כביר עם בדיקות די.אן.אי. אז התברר שהתשובות מגיעות רק לאחר 7 שעות. כאן נכנסו לסיפור השר ליצמן ומאיר פרוש וסמוך לשעה 03:30 מגיע תשובה על זיהוי ודאי. אני, שחזרתי לירושלים עם ר' בן ציון אוירינג מהמכון עם גופת ישראל וינברג נסעתי למשפחת חשין ועדכנתי אותם על תהליך הזיהוי שיקח קצת זמן. סמוך לשעה 04:15 נכנסתי לביתי ניסיתי לנוח קצת אך המחשבות רצו כל הזמן .להירדם לא הצלחתי וכבר מוקדם בבוקר יצרתי קשר עם החברה קדישא לגבי מועד ההלוייה.
הלוויה קורעת לב הבכי ההספדים – עין לא נותרה יבשה. וכך מאמש מתנדבי זק"א הרבים עמלו שעות ע"ג שעות התרוצצויות בין המשפחות העברת אמצעי זיהוי לאבו כביר עד השעות הקטנות של הלילה והכל למען כבוד המת למען זיהויים הסופי והבאתם לקבורה מהירה של ההרוגים. בשעה זו כשכל ההרוגים הובאו לקבורה, כשהמשפחות השונות והשכולות שאיבדו את יקיריהם החלו לשבת שבעה זה הזמן להתפלל ולשפוך שיח לפני רבש"ע שיאמר לצרותינו די, שישלח רפואה שלימה לכל הפצועים לכל אחד ואחד את רפואתו במהרה ונזכה לביאת משיח צדקינו במהרה אמן ואמן. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
