בגיל 93: הלך לעולמו הניצול האחרון מ'טרבלינקה'

וילנברג נולד בצ'נסטוחובה שבפולין. אביו, פרץ וילנברג, היה מורה בבית ספר יהודי מקומי. אמו מניאפה לבית פופוב הייתה אחות, נוצריה אורתודוקסית שהתגיירה. בהמשך עברה המשפחה לוורשה. עם פלישת הנאצים לפולין בתחילת מלחמת העולם השנייה התנדב וילנברג לצבא הפולני.

לאחר השתלטות גרמניה הנאצית על צ'נסטוחובה, הוא איבד את הקשר עם בני משפחתו. באוקטובר 1942, היה בגטו אפטא ועם חיסול הגטו הוא נשלח לטרבלינקה. הוא צורף לחוליית אסירים שטיפלה בחפצי היהודים אחרי שעברו סלקציה. במהלך עבודתו שם נתקל במעיל שתפרה אמו לאחותו הקטנה, תמרה, שהייתה אז בת שש ובחצאית של אחותו הבכורה, איטה, שהייתה בת עשרים וארבע.

וילנברג לא היה שותף לתכנון המרד בטרבלינקה, אך הצליח להימלט במהלך המרד וניצל. במהלך מנוסתו ספג פגיעה מכדור אקדח. הוא הצליח במנוסתו להגיע חזרה לורשה, ושם הצטרף לתנועת ההתנגדות הפולנית במלחמת העולם השנייה והשתתף במרד ורשה. בהמשך לחם בפושצ'ה קמפינובסקה בשורות פרטיזנים. לאחר המלחמה לימד הגנה עצמית בהכשרות תנועת הנוער הציוני.

בשנת 1950 עלה לישראל. עבד כממונה על המדידות במשרד השיכון. ב-1986 יצא לאור ספרו "מרד בטרבלינקה", ובו עדותו ממחנה ההשמדה. בשנת 2014 יצא סרט תיעודי על חייו: "העד האחרון של טרבלינקה". היה נשוי לעדה, ניצולת שואה ילידת ורשה.

בתו ספדה לאביה ואמרה כי "אבא הפך לאגדה כי זיכרון טרבלינקה והזוועות היו חשובים לו מאוד. הוא רצה להעביר את המסר ולספר את הסיפורים שבערו בנשמתו והייתה משימת חייו. הוא השאיר אחריו דורות של אנשים שפשוט נשבו בקסם האישי שלו, בלהט ובדרך הייחודית שלו להעביר את החוויות האיומות שהוא חווה. הוא היה מופת ודוגמא לכולנו של אומץ לב, תעוזה ושל אופטימיות עצומה ושמחת חיים אדירה".

(בהכנת הידיעה נעזרנו בויקיפדיה)