מדוע בכל משפחה כיתה, חייב להיות לפחות אחד כזה?… כזה שלא מוכן לקבל מרות, לא רוצה להיות כפוף לכללים ותמיד – אבל תמיד – חייב לעשות את הכל עקום…
התשובה: לאלוקים פתרונים! אנו לא ממש יודעים מדוע יש חוק כזה שבכל חברה יש תמיד את היחיד הזה שחורג מקו האמצע. אבל דבר אחד ברור לנו מעל לכל ספק: אסור לאף הורה לחשוב שהילד שלו הוא כזה!!!
עצם ההשלמה הנפשית של ההורים ש.."מה לעשות, כזה הוא ילדי!" היא היא המהווה קרקע פורייה להמשך התעצמותו של הקושי. אם היינו מודעים לצורה בה האדם תופס את עצמו בתחילת חייו, אולי היינו משנים כמה דברים בראש שלנו.
עוד באתר:
הבה נרחיב מעט:
תהליך התפתחותו של הילד מבוסס על חיקוי והזדהות. כל אב צעיר ער לעובדה שהבן שלו מחכה אותו. אפשר לראות את הילד לוקח קלמר והופך אותו לסלולארי, מפתחות ישנים ולא שימושיים עושים את דרכם ל'סוויץ' נסתר ברכב הצעצוע שלו, וצבע פנדה הופך בקלות לסיגריה דמיונית בפיו. אכן תהליך התפתחות מרתק. אבל מה הגורם לו?
עלינו לדעת כי לילד צעיר אין עדיין אישיות אינדיבידואלית. הכוונה שבשונה מאתנו המבוגרים, שכל אחד מאתנו רואה את עצמו כאישיות קיימת בפני עצמה וכל החברה מסביב נתפסת בנפשנו כ'חוץ'. אצל הילד הדבר שונה בתכלית: בעולמו של הילד תופסים ההורים מקום מרכזי מאוד! הילד איננו תופס את עצמו כאישיות בפני עצמה אלא כחלק ממערכת חברתית הנקראת "הורים". הילד מתבטל התבטלות גמורה כלפי הוריו ורואה אותם כחלק בלתי נפרד מעולמו הפנימי. ממש כמו כבשה הצועדת באמצע שיירה ארוכה ביחד עם חברותיה באחו, היא איננה רואה את עצמה כאישיות בפני עצמה הדואגת לעתידה האישי ולעתיד ילדיה היא רק חלק ממערכת הנקראת "עדר צאן". כך גם הילד, הוא מרגיש ממש חלק ממערכת משפחתית הנקראת 'הורים'. והצורה בה הוא תופס וחווה את יחס ההורים כלפיו היא הצורה בה הוא תופס וחווה את עצמו, את אישיותו. התהליך הנפשי הזה מתרחש בשיא עוצמתו ומתבסס ומשתרש דווקא בגיל הרך. בגיל זה הילד – באופן תת הכרתי – כל הזמן מנסה לחפש את עצמו, היכן מקומו הוא בכל המערכת הזו של החיים, קרי: הבית, המשפחה, החברים. והיחידים שיעניקו לילד את המבט על עצמו הם דווקא ההורים, ומה שההורים ישדרו לילד שהם חושבים עליו – כך בדיוק הוא יתפוס את ה"עצמי" שלו.
כשם שאדם מביט במראה וממנה הוא למד כיצד גופו נראה, כך הילד בראשית שנותיו מביט בהוריו – ביחס שהם משדרים כלפיו – וממנו הוא למד ומפנים את סוג האישיות שלו עצמו. בואו נאמר שיש הורה שמבחין שבנו מתקשה לקום בבוקר בזמן ואז הוא מכנה אותו 'עצלן'. ככל שיחזור הדבר על עצמו, הילד יפנים שזוהי מהותו 'עצלן'. אמנם האב מתכוון להעביר לילד מסר של "אני רוצה שתזדעזע, שתבין שזה לא חיים, שאתה חייב להתאמץ ולשנות את דרכיך כדי שלא תסבול כל החיים, אני מצפה שתתאמץ ותשתפר". אבל מה שהילד שומע זה "אתה עצלן! כך נולדת וכך תמשיך, אין לי שום ציפיות ממך, העולם מתחלק להרבה סוגי ילדים, ואני בעצמי כסמכות מיידע אותך שאתה שייך למחלקת העצלנים." ככל שירבו הפעמים בהן הילד שומע את התואר "עצלן " כך הוא ילך ויזדהה איתו. הוא לא קורא את הדברים כביקורת על התנהגותו אלא כהענקת מבט על עצמו, על אישיותו. כאשר הילד כבר אוחז בשלב בו הוא מזדהה עם ה'תואר' החדש שהעניקו לו הוריו – או אז הוא כבר לא מאמין בכוחותיו לשנות והדבר מלווה את כל שנות התפתחותו מבלי יכולת לצאת מזה ועיקר הנזק הוא שאכן אט אט הילד מתחיל לתפקד כעצלן. הרבה הורים מתלוננים מדוע אנו מגדלים ילדים חסרי בטחון עצמי, אדישים, וסובלים מדימוי עצמי נמוך. אבל התשובה המצערת היא שאנו בעצמנו יוצרים זאת.
ומכאן גם נבין את התרופה. התיקון צריך להתחיל קודם כל בראש שלנו. אנו צריכים 'לשטוף לעצמנו את המח' שגם אם הילד שלי הכי חריג בעולם, זו רק תחפושת!!! זה לא באמת הילד שלי.
הילד שלי הוא ממש אותו תינוק מלפני כמה שנים, תמים וטהור עם עיניים גדולות שלא ידע לעשות רע. הוא טוב! ליבו טוב! כנראה שמשהו שם באמצע הדרך 'התפקשש', אבל הוא טוב!!! זה "הוא" האמיתי.
פורים הוא זמן מצוין לזה.
שושי נכנסה למטבח חברתה והסתודדה עימה: "מי זה הקבצן העלוב שיושב אצלך בסלון?" החברה פרצה בצחוק פרוע "חחח… קבצן?… אצלי בסלון?…חחח…, מה קרה לך זה יוסי הקטן שלי, הוא רק התחפש. פורים, שכחת?…" שושי נפגעה עד עמקי נשמתה. "אבל אני ר ו א ה שזה קבצן…" "נכון" ענתה החברה "את רואה קבצן אבל אני י ו ד ע ת שזה יוסי, וזה ההבדל בינינו."
לפעמים הילד מטעה אותנו בהתנהגותו השלילית עד שאנו נוטים לראות בו קבצן התנהגותי עלוב. אבל כל לילה כשאנו מניחים את הראש על הכר, נשלוף את אלבום תמונות הילדות שלו ממגירה נסתרת ונזכר בו איך שהיה לפני כמה שנים. תינוק חמוד המדדה בבית, קם ונופל, צוחק ומקשקש בהברות לא ברורות. מה כבר השתנה?.. כמה כבר השתנה?… זה ממש אותו עלם חמודות שרק מ ח ו פ ש לילד פרוע ללא גבולות. נזכור שלמרות שאנו רואים ילד לא ממושמע אנו י ו ד ע י ם שזה ילד טהור שקצת רע לו.
משם הדרך כבר לא תהיה כל כך קשה…
בשולי הדברים:
"ושם ראינו את הנפילים בני ענק…ונהי כחגבים בעיננו, וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג' לג')
אם רוחו של אדם נמוכה והוא אפס בעיני עצמו, הריהו מקבל צורה כזו גם בעיני הבריות. אם ״ונהי בעינינו כחגבים״ הרי ממילא ״וכן היינו בעיניהם״…
(מפי השמועה)
