כשאני נכנס עם קבוצת סטודנטים שאינם דתיים למחנה ההשמדה באושוויץ או במיידניק, אם אני פתוח איתם מספיק, השאלה הראשונה שנשאלת היא "אפה אלוקים היה בשואה?". אסון ברמה שלא נתפס, רוע שלא נתפס, כאב שקשה להכיל. השאלה אכן לגיטימית ביותר.
לא מזמן קראנו את ההגדה של פסח שכתוב בה, שמי שאינו יודע לשאול אנחנו צריכים לפתוח לו ולדחוף אותו לשאול שאלות. אז למי ששואל אותי ומנסה להתנצל על השאלה, אני דווקא מעודד אותו. אני לא חושב שהשאלה קשה.
אני מבקש מהשואל או מכל הקבוצה לנסות לחשוב ולחזור על השאלה. "איפה אלוקים היה?" זאת אומרת: קודם כל הוא קיים!. רק יש לנו שאלה היכן הוא היה? הרי אנחנו לא שואלים היכן היה בשואה מנהיג ספרד לפני 500 שנה. מכיוון שברור לנו שהוא לא קיים ואין מה לברר ולשאול.
עוד באתר:
אני מנסה להוביל למקום מעט עמוק, וחושב כי יש תשובה חזקה וחדה הרבה יותר, והיא כי דווקא כשרואים את כל החורבן הגדול ואת הרוע העצום שבאמת מוח אנושי לא יכול להכיל את קצה קצהו. דווקא מתוך האי הבנה המטורף הזה אנחנו מבינים שלא יד אנוש עשתה זאת, אלא הכל יד האלוקים. אנחנו באמת לא יודעים ולא מבינים את דרכי השם. בוודאי לא בראיה של זמן מצומצם, אנחנו נדמים למי שמסתכל דרך חור קטן ורואה רק מה שאפשר לראות מהחור, אבל יש עולם ומלואו שלא נגלה למול עינינו, שרק בורא העולם המביט מתחילת הדורות עד סופם רואה ומחשב.
"אבל מה אשמים הילדים הרכים שהלכו לעולמם וסבלו בשואה?" שאלה זאת מקשים ומוסיפים להקשות. אבל אני נשאר בשלי, ומנסה לחדד עוד יותר את הנקודה, ואומר כי שאלת השואה היא שאלה גדולה על דברים רבים וקשים שאירעו בתקופה יחסית קצרה. אבל שאלת הכאב של ילד קטן היא שאלה של כל יום שאנו רואים לצערינו הרב ילדים רכים חולים וסובלים. אלא מה? זה אולי נראה לנו טבעי?.
כל השאלות הללו מובילים אותנו לבקש מהאבא שלנו רבון העולמים "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל וכו' ובכל זאת שמך לא שכחנו". המילים והניגון הזה תמיד עולה בזכרוני, וכולי צמרמורת, סבא שלי הרב החסיד רבי שלום דוד הורוויץ זצ"ל היה משנן את המילים ואף שר אותם פעמים רבות. סבא שלי שעבר את כל מאורעות השואה לאורך ולרוחב גם אישית וגם איבד את כל משפחתו, אמר לנו כי "יצאתי מהשואה ללא שריטה קלה באמונה". אני חושב שכשם שאנחנו בדור הצעיר קשה לו להכיר ולשמוע את הזוועות שהדור הקודם עבר זה לא סיפורים שלפני מאות שנים זה סיפורים שעוד אנשים שחיים איתנו חוו על בשרם. כך גם אנחנו לא יכולים להבין את גדול הכח הרוחני שהיה טמון בהם, ואיפשר להם להתמודד הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית ולשרוד את כל הזוועה.
לפני כמה שנים כתבתי והוצאתי לאור ספר שנקרא "למה יהודים מצליחים". בספר אני מביא נתונים ומעט הסבר על התופעה ושורשיה של ההצלחה היהודית. בבית הכנסת בוינה בו אני מכהן, ישנם כמה מתפללים ניצולי שואה. אחד מהם שכבר לא בין החיים ר' נתן אלטער ליברמן ז"ל כשראה את הספר התחיל לבכות ושאל אותי "אנחנו מצליחים?, אותנו הרגו, וטבחו מאיתנו מליונים?" ומירר בבכי. כשנרגע מעט אמרתי לו כי לא הייתה כוונתי בכתיבת הספר לפאר ולרומם את היהודים כמצליחים רק במובן החיובי, אלא גם במובן השלילי, איך יכול להיות שהיהודים הצליחו להכעיס ולהוציא מהדעת את הגרמנים ימ"ש, שהגיעו עד לדיוטא התחתונה ואיבדו צלם אנוש. ר' נתן אלטער ז"ל היה מופתע מעט מהתשובה שלי, הוא נאנח ואמר לי "אוי כמה נכון, או כמה אתה צודק!", והוסיף "ראיתי בעיניים שלי את השנאה שפשוט הוציאה אותם מדעתם". באמת אין לזה הסבר הגיוני חוץ מיד האלוקים.
אנחנו חוזרים ומפללים לה' יתברך "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", שנוכל לראות זאת ולא לשאול את אבינו שבשמים שאלות אף שאף פעם לא נקבל תשובות.
