תלמידי הישיבות, מדוע אתם לא חוזרים לספסלי בית המדרש?

תלמידי הישיבות יצאו לחופשת בין הזמנים מיד אחרי שביעי של פסח לשבוע, למה? למה לא חוזרים לספסלי בית המדרש מיד אחרי החג? יש מחשבות לכאן ולכאן.

בשנת תשל"א נקראתי לביתו של הגאון רבי שלום שבדרון  זצ"ל, הוא ממש כעס שבחורים מסתובבים ברחובות אחרי חג הפסח. אז הוא העלה רעיון לעשות "ישיבות בין הזמנים" שבו בחורים ילמדו חצי יום וחצי יום יעזרו לאנשי הישובים בחינוך וברישום למוסדות תורה.

נקבעה פגישה במשרדי הפעילים 'יד לאחים' ברחוב יחזקאל בירושלים, לשם  הגיעו הרב שלום דב ליפשיץ והרב אברהם רביץ, כולם מנוחתם עדן, וגלגלו את הרעיון. הרב שבדרון נשלח לברר את העניין בבית מרן הרב א. מ שך זצ"ל, וחזר עם ברכתו, מיד התחלנו להתארגן. נבחרו עשרה ישובים בדרום: בני עייש, ירוחם, דימונה, מצפה רימון, אשקלון, באר שבע, מלילות, ברכיה, בית הגדי, שדרות,

הקמנו אהלים במרכז הישובים, קיימנו הרשמה ממגוון הישיבות מירושלים ובני ברק, בבוקר התכנסו הבחורים בבתי מדרש ואחרי מנוחה בצהרים יצאו לעם שבשדות, קיימו שיחות עם ההורים וילדיהם ורשמו מאות בחורים לישיבות, הוקמו תלמודי תורה, ובני תורה צעירים בגיל העשרים הפכו להיות דרשנים ומגידי שיעורים.

נסעתי ממקום למקום יחד עם הרב הצדיק ניסים יגן זצ"ל, עודדנו וניתן לבחורים כיוון פעילות שימשך רק לבין הזמנים.

הרבנים ברוך שפירא, צבי אליאך, מנחם כהן, משה גורא ועוד נסעו ממקום למקום ונתנו שיעורי תורה, יחד עם העסקנים יוסי דייטש מאיר כץ מרדכי קרליץ משה גריינמן, יהושע לפידות,  מאיר גרב וניסים שובע [ויסלחו אלו ששכחתי אותם]. גם הרב שבדרון גויס לשיחות בכל בתי המדרש.

ביום שישי הכנו אוכל לשבת בירושלים, ויצאנו בבוקר מוקדם כדי לפזר אותו ברחבי הישובים בדרום. אלי הצטרף הרב ניסים יגן זצ"ל שהחליט לשבות עם הבחורים בנקודה הכי דרומית  – "מצפה רמון". הגענו לשם אחרי שעברנו דרך נתיבות וקבלנו את ברכתו של הבאבא סאלי רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל.

הגענו לפני שבת, התמקמנו לשינה בעזרת נשים של בית הכנסת היחיד במצפה רימון, וארוחת שבת סעדנו בבית הרב פרץ.

בליל שבת התפללנו בבית הכנסת היחיד שהיה במצפה רמון. בתום התפילה הגבאי ניגש למתגים המכבים את אורות בית הכנסת, ובשירה של שבת שלום ומבורך הוא כיבה את האורות. הדם הירושלמי שלי התפרץ ורציתי לצעוק עליו: "שבת". הרב ניסים יגן תפס אותי ביד ואמר לי "אל תגיד כלום". ומחוץ לבית הכנסת הוא אמר לי, "הגבאי הזה לא יודע שזה אסור, והוא עושה את זה בטח כמה שנים, אם תצעק ותגיד לו שזה 'שבת' הוא ימות", שתקתי, המשכנו לבית הרב, עברנו את השבת בצורה מרוממת, כל אלו שהיו בשבת ההיא במצפה רמון משמשים היום כראשי ישיבה וכדיינים.

הרב ניסים יגן חזר במוצאי שבת לירושלים, אני נשארתי שם ביום ראשון, לקראת הצהרים הגיע הרב יגן עם מישהו, אני שואל אותו "רבי ניסים מה קרה?", הוא מראה לי שהוא הביא שעון שבת וגם חשמלאי שירכיב את זה, הלכנו לבית הגבאי, ורבי ניסים אמר לו "אתה כבר מבוגר וקשה לך העבודה של הגבאות, הבאנו לך פטנט ירושלמי, שעון שיכבה לך את החשמל בלי מאמץ", הגבאי היה בהלם והחזיק את השעון והפך אתו מכל הכיוונים וביקש שנלך לרב ונראה לו את הפטנט הירושלמי. השמחה הייתה גדולה, תשומת לב קטנה, ואחרי שבוע הבאתי 40 שעוני שבת לתושבי מצפה רימון.

עולם השתנה והיום המושג של "ישיבות בין הזמנים" פרח והלך, גם הפעילים כבר לא אותם הפעילים, במקומם יש כינוסי חינוך, קשה לשלוח היום בני תורה לישובים כה מרוחקים.

—

בימים אלו רבים מציינים את ימי השואה והזעם. את הסיפור הבא סיפר רבי ישראל שפירא הרב מבולז'וב, שהיה עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז יאנובסקה.

בכל בוקר, עם עלות השחר, הגרמנים נהגו להובילנו אל מחוץ למחנה ליום של עבודה קשה – שהסתיים רק עם רדת החשכה. כל זוג עובדים קיבל מסור ענקי והיה צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו. בגלל התנאים האיומים ששררו במחנה ומנות הרעב שהיינו אמורים להתקיים מהן, רובנו בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו, אך המשכנו לנסר, ביודעינו שחיינו היו תלויים בכך. כל מי שהתמוטט במהלך עבודתו או שלא הצליח לנסר את המכסה היומית שלו – היה נהרג במקום.

יום אחד בעודי דוחף ומושך את המסור הכבד יחד עם שותפי, ניגשה אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה שלנו, חיוורון פניה הסגיר את היותה במצב פיזי חלש ביותר, "רבי", היא לחשה לי, "יש לך סכין?".

מיד הבנתי מה כוונתה וחשתי אחריות כבדה על כתפיי, "בתי", אמרתי לה, תוך כדי כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבליבי, כדי למנוע ממנה לעשות את המעשה שאותו היא מתכננת, "אל תיקחי את חייך, אני יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי אדמות ושהמוות נראה כמו שחרור", האישה לא הקשיבה ושוב היא חזרה על המשפט "סכין, עכשיו לפני שיהיה מאוחר", באותו רגע אחד השומרים הגרמנים הבחין בנו לוחשים וניגש אלי ושאל בתוקף "מה היא לחשה לך?".

אנשים הוצאו להורג על מעשה כזה. האישה הייתה הראשונה להתאושש ואמרה: "בקשתי סכין", הקצין הגרמני ראה כבר כל מיני התאבדויות וזה לא ריגש אותו, הוא שלף מכיסו סכין קטנה, האישה לקחה את הסכין ומיהרה חזרה אל עמדת העבודה שלה, היא רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה שהניחה על בול עץ, פתחה את החבילה והוציאה ממנה תינוק זעיר – בפני עינינו הנדהמות היא מלה את התינוק בן השמונה ימים, במהירות ובמיומנות רבה, "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", אמרה בקול צלול, "שקדישנו במצוותיו וצוינו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

בהחזיקה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו ואז פנתה לשמים, "אדון עולם, לפני שמונה ימים נתת לי ילד, אני יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן רב במקום הארור הזה, אבל עכשיו כשתיקח אותו בחזרה תקבל אותו כיהודי שלם", "הסכין שלך", היא אמרה והגישה את החפץ הקדוש חזרה לגרמני "תודה".