אחרי שנים ארוכות של חיפוש אחרי מכנה משותף לכל היהודים באשר הם, נראה שסוף-סוף נמצא משהו שלא ניתן להתכחש, שכל מי שאבות אבותיו יצאו ממצרים אוהב לעשות כזכר להתכנסותם לתלונה קבוצתית על אהרן למרגלות הר-סיני: להפגין. ולא משנה אם מדובר במחאה, הזדהות, או סתם נוכחות בלי סיבה אמיתית, כשעמוק בלב ידוע שמה באמת הביא את האדם הממוצע לעמוד בין הרבה אנשים שהוא לא מכיר זה שעמום גדול, אבל אותו אדם לא יודה בזה אפילו בינו לבין עצמו.
הוא כבר ימצא סיבה טובה בהרבה מ-"לא היה משהו יותר טוב לעשות באותו רגע" ויספר לעיתונאי הראשון שיתגלה ברדאר התשומי הרגיש שלו שתחושה עמוקה של מעורבות חברתית עם שליחות ציבורית ומוסר כליות שאינו נותן לישון הוציא אותו לרחוב בלילה קר ובלי סוודר כדי למחות על… מה שכולם צועקים כל הזמן ואף אחד לא מקשיב להם. אולי בגלל שהם לא ממש ברורים במה שהם אומרים כי כל אחד מהם לא מעז להודות שאין לו שמץ של מושג מה היה כתוב במודעה המקורית.
והאמת שגם אותה כבר אי-אפשר למצוא בשום מקום כי מרגע שפורסמה ועד שקהל המפגינים הגיע השתנה נושא ההפגנה לפחות שלוש פעמים.
עוד באתר:
השאלה הגדולה שמעסיקה אותי לנוכח ריבוי ההפגנות, שמסתבר שכל-כך הרבה אנשים אוהבים לאהוב זה, מדוע התופעה עדיין מתקיימת כמו בעבר- בחסימת רחובות מרכזים והסתכנות במעצרים מיותרים- כשהיום בעידן הרשתות החברתיות והכותרות הלא רשמיות שרצות בהן ומעוררות סערות, גם בימים חמים במיוחד אפשר בקלות לארגן הפגנה בלי לצאת מהבית וגם לזכות בתמיכה של הרבה מאד אנשים לא מוכרים שלפעמים קשה להכניס למתחם גדול או קטן בעולם האמיתי, אבל קל מאד לצרף אותם למחאה כלשהי כשכל מה שנדרש מהם זה לחיצת כפתור פשוטה שמשמעותה: אהבתי את הרעיון ובכך שלחצתי על כפתור אני מפגין את זה.
התשובה שחשבתי עליה נעוצה בעובדה המדהימה שלמרות כמה מנזקי הטכנולוגיה המסוכנים ביותר, שהם הפאסיביות ואבדן המחשבה היצירתית של המסתבכים ברשת וקוריה הרבים המחפשים בעיקר כמויות אדירות של תשומת-לב שלילית כל הזמן ועוד בלי לצאת מהבית ולקבל אותה מדלת לדלת, יש עדיין גורמים ונושאים משפיעים וחשובים מספיק כדי להוציא את האדם הרגיל משלוותו או יותר נכון מאדישותו ומתחושת המחיה הבטוחה בארבע-אמותיו ללא כל עניין או אחריות למתרחש סביבו- ולגרום לו לצאת בהתלהבות גדולה, בתחושת שליחות ובמקרים מסוימים אפילו בחרדת-קודש, ולהביע בעצם עמידתו בקהל את העובדה שאכפת לו מהעניין שלשמו נתכנסו כל אותם האנשים הרבים שכמוהו לא יכלו יותר לשבת בבית ולהתעצבן לבד.
והתשובה הזו משמחת ביותר כל מי שאיבד תקווה למימוש האפשרות שכל-כך הרבה אנשים יסכימו על משהו עד שהרוב התייאשו מלנסות לשנות את העולם ואולי אפילו עם מעט עזרה ממי שברא אותו להפוך אותו למקום טוב יותר. אבל רק לקחת חלק בהפגנה זה לא מספיק.
צריך גם לשים לב טוב מאד לתוכן שלה, לדעת היטב מה הסיבה להתכנסות ברחובה של עיר להרמת קול-זעקה, והאם באמת ובתמים זה דבר שכדאי להזדהות איתו ולא להסתפק רק בעמידת מחאה ממושכת כאדם שנרדם בשמונה-עשרה. וחשוב לזכור שגם כאשר משוכנעים בצדקת הדרך- עדיין יש כלל גדול של ונשמרתם לנפשותיכם- וזה כולל גם לשמור על הנפש מפני קלקולים לא רצוים כמו מעצרים מיותרים, אלימות מכוערת שמעלימה את נושא ההפגנה – והתססה מיותרת או הסתה שאינה תורמת דבר מלבד כותרת ריקה מתוכן. חבל שעדיין לא יצא ספר "הלכות הפגנה". ואולי עוד יצא… אם המשטרה תאשר.
