השבוע נתחיל לקרוא את הספר הרביעי בחומשי התורה, ששמו כשם הפרשה שלנו 'במדבר'. במהלך הספר נלווה את בני ישראל במסעם הארוך במדבר לקראת כניסתם לארץ ישראל.
הספר גם נקרא 'חומש הפְּקוּדים' בשל המִפְקָדִים בהם נספרו בני ישראל במדבר, כשהראשון מופיע בתחילת פרשתנו. לאחר מכן מפורטים בפרשה סדרי החניה והנסיעה במדבר וכללים שונים בנוגע לבני שבט לוי- שנבחרו לעבוד ולשרת במשכן ובבית המקדש.
לכאורה לא ברור לשם מה זקוק הקב"ה לספירת בני ישראל, הלוא אנו מאמינים שהוא יודע הכל. אמנם רש"י מסביר שהדבר מעיד על חביבותם של בני ישראל בעיני ה', אולם לכאורה ההסבר לא ברור: אם הרצון הוא להעיד על החביבות, הדבר היה צריך להתבטא בהדגשת הייחודיות האינדיבידואלית ולא במְנִיָה שבה כל אחד הוא בסך הכל אחד מתוך המספר השלם בלי להתייחס ליתרונותיו.
עוד באתר:
התשובה היא ש'היא הנותנת': המעלה הגדולה של בני ישראל כבניו של הקב"ה, היא שיש להם את הנשמה האלוקית. דווקא אותה נקודה משותפת היא זו שמדגישה את החשיבות שלהם. באמצעות מניית בני ישראל, מגלה הקב"ה את נקודת היהדות שבכל אחד שמחברת אותו לבורא ומאפשרת לנו גם להתחבר אחד אל השני, תוך שאנו מניחים הצידה את מה שמפלג בינינו.
• מעובד על פי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל
