תשמעו סיפור: לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מאחד ממרכזי הלימוד החרדיים. על הקו היה המנכ"ל שפתח ואמר: "שמעתי עליך הרבה, אני גם מאזין קבוע לתכניות שלך ברדיו וזה מרתק! אשמח מאוד לצרף אותך לצוות המרצים המכובד שלנו במרכז הלימודים החרדי אותו אני מנהל. אם תסכים, אציע לך להעביר שני קורסים מלאים בהם תכשיר את הסטודנטים שלנו לעסוק בחינוך. כדאי לך, זה גם הרבה כסף…"
נו.. מי יכול לסרב להזדמנות כה נפלאה להשפיע על מחנכי העתיד ולהעביר את משנתי החינוכית למי שעתידים לעסוק בייעוץ חינוכי להורים ולמתבגרים?… תאריכים תואמו עם המשרד, הדפסת חומרי לימוד בוצעה, תכנית לימודים הוכנה והנה סוף כל סוף התקיים המפגש הראשון בו התמקדתי באריכות בהסברו של 'חוק ההתניה' כמשפיע עיקרי על רצונו של החניך לשתף פעולה עם הערכים החינוכיים אותם ההורים רוצים להקנות לילדיהם. שהרי ע"מ לקבל שיתוף פעולה של הילד, על ההורה לייצר אווירה סביבתית נעימה הקשורה בתנאי ומופיעה באופן קבוע עם קיום הערכים החיוביים ע"י החניך. ההרצאה הייתה מרתקת, התלמידות ישבו פעורות פה ובסוף ההרצאה בקושי הצלחתי לפלס את דרכי החוצה מרוב תלמידות שסירבו להסתפק בחומר שהועבר בשיעור, והיו צמאות לעוד.
באותו לילה עליתי על יצועי כשתחושת סיפוק ממלאת אותי. אשרי שזכיתי שדבריי יישמעו ואולי אף ייושמו בתהליכי הייעוץ להורים שיופעלו בעתיד ע"י התלמידות בקורס. למחרת בבוקר כאשר ראיתי את שמו של מנכ"ל המרכז מופיע על צג הטלפון שלי, שמחתי. הייתי בטוח שהוא מעוניין לפרגן לי על ההרצאה של אמש, אך הפתעה גדולה ציפתה לי מעבר לקו…
עוד באתר:
"הרב ברזילאי, אני מאוד מאוכזב ממך! האזנתי להקלטה של ההרצאה. מה זהההה?… נשמע כמו שיחת מוסר של איזה משגיח בישיבה. כל רגע אתה מוסיף עוד מקור תורני לדבריך. מה זה ישיבה?!.. איפה הפן האקדמאי? איך יכול להיות שדיברת על 'חוק ההתניה' ולא הזכרת את הפזיולוג הרוסי הנודע פאבלוב- ממציא חוק ההתניה? איך לא הזכרת את הניסוי המופלא עם הפעמון המצלצל והכלבים הרעבים?.. הכיצד העברת הרצאה שלמה מבלי להתייחס למושגים אקדמאים כדוגמת 'התניה אקסיטטורית', 'התניה אינהיביטורית', ומה עם ' הצללה, חסימה, התאמת ה-CS וה-US ?…. איך אתה עושה לי כזה דבר?.. אני מוסד יוקרתי אקדמאי ואתה נותן לתלמידים שלי שיעור של משגיחים?…" (במלעייל) "הרב ברזילאי, עם כל הכבוד אבל אתה יותר מידי תורני, זה לא אקדמי, זה לא מתאים לנו…"
שמעתי את הדברים ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות…
"אתה מנהל מרכז לימודי חרדי לא?" שאלתי, "ומה רע בציטוט הרב אליהו דסלר המסביר לעומק את חוק ההתניה? מה יש אם הבאתי את פסק השו"ע בעניין איסור הזכרת דברים שבקדושה במקום מטונף – המייצר התנייה שלילית לדברים שבקדושה… מה כל כך גרוע בסבא מנובהרדוק המקדיש דפים נרחבים להסביר את האסון שבהתנייה לא נכונה?…" לא עצרתי והמשכתי: "אתה מתיימר להכשיר יועצים חינוכיים חרדיים. במה זה מתבטא? האם רק בזה שלומדים בכיתות נפרדות? שלמרצים יש כיפה על הראש ושיש הפסקה בין השיעורים לתפילת ערבית?… אם אתה מלמדם חכמה יוונית, במה אתה שונה ממקום לימודי חילוני? אתה הופך אותם למעריצי החכמה החיצונית המלאה בכפירה סמויה ולעיתים אף מחופשת לדברי תורה של ממש.
עם איזה מבט תצא התלמידה – אה.. סליחה, הסטודנטית מהקורס הזה? מבט של הערצת הפסיכולוגייה. רעד של הערכה יעבור בגווה לכל מה שריח מדע ופילוסופיה יוצא ממנו… היא משתבחת בעיני חברותיה בהיותה נושאת 'תעודת סטודנט' וכשהיא עולה לרכבת ת"א מרכז היא מצטמקת בכיסאה בתחושת שפלות כשקבוצת סטודנטים גלוחי ראש מעונבים עם תיקי יד אלגנטיים חולפים על פניה. ממש דמויות הוד מהעולם האקדמאי שהיא זוכה לבוא בשעריו. ומה בסך הכל ביקשה המסכנה? לפרנס בית של תורה… ללוות הורים המתקשים בחינוך ילדיהם ליראת שמים, מושג שהיא כבר שכחה מה בדיוק הוא אומר… – אתה רוצה אקדמיה?.. שלח אותם למוסד חילוני לגמרי, משם יש סיכוי טוב יותר שיחזרו למוטב בהרגישם את הסתירה הגדולה שבין חכמת הפסיכולוגיה היוונית המחלקת את האנושות לתיקיות ולהגדרות מקצועיות לבין חכמי גאוני הנפש בעלי המוסר המתמקדים בייחודיות ובזווית ראיית החיים הייחודית של כל אדם ואדם בבחינת 'כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות'.
ומכאן לחינוך: מלי היא אם לחמישה. כל היום היא מדברת עם ילדיה על חשיבותה של התורה ושל לומדיה. את זמן שטיפת הכלים היא מנצלת לשיחות מוסר לבתה המתבגרת שיושבת בשולחן הסמוך במטבח. "להקים בית של תורה זו הזכות הגדולה ביותר. האברכים הם אלו שמחזיקים את העולם. אל תדאגי בע"ה עוד נמצא לך חתן תלמיד חכם". כל ערב בשעת השכבת הקטנים היא יושבת ומספרת להם סיפורי צדיקים ומעצימה את תחושת כבוד התורה. בוקר אחד – היה זה בימי בין הזמנים כשכל הילדים והבעל היו בבית – נשמעה דפיקה בדלת. מלי נגשה לבדוק מי שם, ובפתח ניצב טכנאי מכונת הכביסה שהזמינה כבר לפני שבוע.
לפתע פניה הרצינו והבעת כבוד ננסכה על פניה. "או.. שלום, תודה רבה שבאת" -אמרה בחיוך מתרפס- "הנה, מכונת הכביסה נמצאת ממש כאן בחדר הצדדי" אמרה כשהיא מובילה את הטכנאי תוך שהיא הודפת הצידה את שמולי הקטן בן העשר שעמד בדרכה. הטכנאי הניח את תיק העבודה לצידו ורכן לעבר המכונה. הילדים התגודדו סביבו 'רק לראות', ואמא הלא רגועה מסלקת אותם תוך שהיא אומר "נו, אל תפריעו לטכנאי זה לא יפה.. אבא, בא תיקח אותם זה בטח לא נוח לטכנאי. יוסל'ה אתה תרוץ למקרר ותגיש לו כוס מים" אמרה תוך שהיא שומרת לטכנאי על סביבת עבודה סטרילית. לבסוף, אחרי עשרים דקות של בדיקה, התרומם הטכנאי מלוא קומתו ואמר בפנים זועפות: "יש מצב שאת מכניסה יותר מידי כביסה במכונה מה שמייצר עודף משקל על המנוע?" מלי בלעה את רוקה ובענווה הגובלת בשפלות אמרה בקול רועד "אולי, יכול להיות. אתה יודע איך זה עם ילדים שכל הזמן מלכלכים.." הוסיפה בנימת התנצלות. "נו אז מה את רוצה? את הורסת ת'מכונה ואחר כך מתחילות הבעיות! תקשיבי לכללים הבאים שאני מנחה אותך…" מלי האזינה להנחיות תוך שהיא מנענעת בראשה כל חמש שניות לאות הסכמה, ותוך שקומתה הופכת נמוכה יותר ויותר -ממש על סף התנמסות- עם כל הנחייה נוספת… בדרך החוצה דידתה מלי אחרי הטכנאי ואמרה "אוי.. שכחתי להציע לך לאכול משהו או אולי אתה רוצה עוד כוס מיץ?" אמרה כשפלג גופה התחתון כבר נמס לגמרי מרוב הערצה לטכנאי היקר שפתר לה ברוב טובו את התקלה המטרידה "לא תודה, אין לי זמן אני חייב להמשיך לכתובת הבאה" ענה הטכנאי ביובש תוך שהוא אינו טורח להחזיר את פניו אחורה.
אמא סגרה אחריו את הדלת בנימוס רב וסובבה את פניה לאחור. או אז גילתה את מבטיהם הנדהמים של בעלה וחמשת ילדיה נעוצים בה. ואז חייכה חיוך נבוך ואמרה: "שלא תבינו לא נכון, מי שלומד תורה הוא באמת הכי חשוב בעולם…..
