"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (לא' ח')
שואל רבינו יוסף חיים מבגדד בעל "הבן איש חי" מפני מה מספרת לנו התורה איך הרגו את בלעם? ועוד הרי הוא נתנבא טוב על עם ישראל וזכה שנכתבה נבואתו בתורה, א"כ מדוע מת מיתה משונה.
והסביר הרב את הענין ע"פ משל: אודות אדם שהיה בור ועם הארץ שהחליט לבוא בשבת לבית הכנסת, והנה בבית הכנסת היו הכסאות מסודרים עם שמות המתפללים, ושלוש השורות האחרונות הוקצו מקומות מיוחדים לאורחים, כאשר הגיע מיודענו היו הקהל אוחזים באמירת ה' מלך ומטבע הדברים היו כולם עומדים על רגליהם, שמח העם הארץ ורחב ליבו על הכבוד שעשו לו שבכניסתו קם הקהל לכבודו, בלי שום היסוס פנה היישר לכותל המזרחי והתיישב במקומו של ראש הקהל! וכאשר התיישב סיים כל הקהל את אמירת ה' מלך והתיישב, עתה אמר בליבו כאשר התיישבתי כולם יושבים אין ספק שהקהל עמד לכבודי, ובאותו הרגע הגיע אליו גבאי בית הכנסת והוליכו אחר כבוד לכסאות המיועדות לאורחים…. כעבור רגעים מועטים נכנס ראש הקהל והלך היישר למקומו, ראה מיודענו שאת ראש הקהל לא כיבדו כמותו שכן הוא לא זכה שיקומו לכבודו בכניסתו כל הקהל יחדיו כי אם מעט אנשים שחלף ועבר בקרבתם זיכוהו בקימה קטנה, בסיום התפילה מיהר האש לביתו ויספר לאשתו את הכבוד אשר נחל בבית הכנסת, נכון שהגבאי ברוב חוצפתו העז להוליכו למקום האורחים, אבל מי זה הגבאי לעומת כל המתפללים שקמו לכבודו, אשתו שהייתה שכלתנית והכירה את בעלה הבינה מיד מה אירע לו, הסבירה לו במתק שפתיים כי כפי הנראה נכנס הוא בדיוק כשהקהל היה אמור לעמוד על רגליו מחמת התפילה שההלכה מחיבת לעמוד, והראיה שבשעה שהוליכו הגבאי למקום האורחים אף אחד לא עמד לכבודו!.
עוד באתר:
הנמשל: בלעם חשב שהוא מצד עצמו ראוי לנבואה, ומחמת כבודו נכתב בתורה את נבואתו, וכדי שתתברר טעותו עשה הבורא יתברך שאפילו מה שניבא על עצמו "ותהי אחריתי כמוהו" גם לא התקיים, ומת בחרב במיתה משונה, וכדי להראות לו שכל מה שנכתבה נבואתו של בלעם לא נכתבה אלא בשביל כבודם של עם ישראל.
• •
"גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפינו״ ……….. ״בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (לב, טז' כד')
מדוע שינה משה רבנו את סדר בקשתם של בני גד ובני ראובן שהם ביקשו קודם לצאנם ואח"כ לטפם ואילו משה הקדים קודם טפם ואחר כך צאנם?
פעם פגש יהודי את ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, וביקש את ברכתו שיצליח בעסקיו ובבריאות איתנה. התעניין מורינו במשפחתו של אותו אדם, והתברר שבניו לומדים בבית ספר ממ"ד וכינה אותו בית ספר "כללי". חייך מורינו את חיוכו הטוב והעדין, ואמר: "טעות בידך, אחי. החינוך שלנו הוא 'כללי': הוא כולל את מורשת הדורות, כולל תורה ותפילה, כיבוד הורים ומידות טובות ונאות. הוא כולל חומש, משנה וגמרא, הלכות ואגדות. החינוך ההוא חינוך 'פרטי' הוא, חינוך שניתק את עצמו ממורשת הדורות ופנה אל רהבים וסטי כזב"… ומיד הרצין והחל להוכיחו באהבה: הכיצד יכול אדם להפקיר כך את ילדיו! הצטדק הלה וטען, שהחינוך שם מעולה עם הרבה הרחבת אופקים ובגרויות, עם "תכניות העשרה" ותוכנית הליב"ה… שאלו רבינו: "אמור נא לי, אילו היו מציעים לך בית ספר מעולה, עם חסרון קטן בלבד: שמקללים שם את אביך. היית שולח לשם את ילדיך?" נרתע האיש וקרא: "חלילה וחס!". שאל רבינו: "ואם מלמדים שם לזלזל באבינו שבשמיים, האב הרחמן?!"…
נבוך האב, ולא מצא מילים. רק אמר, שבית הספר החרדי במקום שוכן במבנה רעוע, חם שם בקיץ וקר בחורף. ואילו בבית הספר האחר ישנם תנאים נפלאים. מבנים מפוארים ומרווחים.
שוב חייך רבינו, ואמר: "טענה זו נדחתה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה! בני גד ובני ראובן ביקשו: 'גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפינו'. ומשה רבינו תיקן אותם ושינה את הסדר: 'בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם'. הנה כי כן, הם שמו דגש על המקנה. הגשמיות והרווחה. הטף, החינוך, בא במקום השני. ומשה רבינו אמר להם שבראש ובראשונה יש לחשוב על החינוך ומהותו, על הנוער והטף!" "כי רחמנא ליבא בעי לא ליב"ה".
שמע האיש לקול מורינו, וכיום הוא רווה נחת בלי סוף. כל ילדיו הקימו משפחות לתפארת, ברוח היהדות הנאמנה ומורשת האבות! וזכה שבניו יצאו תלמידי חכמים ומרביצי תורה גדולים.
