משפט אחד שאמר לנו מורה מבוגר בתיכון, נשאר חקוק בנו במשך שנים.
הייתה זו תקופת האולימפיאדה, ואחד הרצים שיפר את השיא העולמי בחצי שניה. כולנו באנו למחרת נרגשים לכיתה ודיברנו בהתלהבות על השיא החדש. המורה המבוגר ראה את ההתרגשות שלנו ושאל על מה אנחנו מדברים. אמרנו לו- 'המורה, אתמול הרץ באולימפיאדה שיפר את השיא העולמי בחצי שניה!!'
המורה הרהר שניה, ואז זרק משפט לאוויר – 'ומה הוא עשה באותה חצי שניה ?'. צחקנו . אמרנו לו- 'המורה , אתה לא מבין, הוא הגיע חצי שניה מהר יותר מהשיא העולמי.' 'הבנתי' ענה המורה. 'מה שאתם אומרים זה שאדם רץ והתאמן במשך עשרים שנה , והשקיע כל כך הרבה שנים מחייו בשביל להגיע חצי שניה קודם ? אז הוא הצליח וניצל את הזמן, והגיע חצי שניה קודם..אבל מה הוא עשה באותה חצי שניה שהוא הרוויח …?".
עוד באתר:
באותו רגע צחקנו עליו בליבנו. מה הזקן הזה מבין בספורט ובשיא עולמי חדש. אבל כשבגרנו, וצברנו קצת ניסיון חיים, הבנו כמה חכמת חיים עמוקה הייתה באותה תגובה ובאותו משפט של המורה. במילים פשוטות הוא רצה להמחיש לנו את עניין ניצול הזמן בחיים. את חשיבותה של כל שניה וכל חצי שניה. ספורטאי יכול בזכות מאית שניה לזכות בתהילת עולם, ואילו חברו בגלל מאית שניה איחור- איבד את הכל, הפסיד שנים של אימונים והשקעה שירדו לטמיון, ונשכח מלב כל.
לפעמים מורה זורק משפט בכיתה – והמשפט הזה מלווה אותך כל החיים- 'אנשים משקיעים את השנים היפות של חייהם, מוותרים על הרבה דברים בחיים , ורצים במשך עשרים שנה – כדי להגיע חצי שניה קודם…
כפי שזה נראה, הספורטאים שלנו לא חזקים כל כך בענייני מאיות השניה, אבל העם שלנו חזק מאד בענייני אלפי שנים.
בימים אלו בהם העולם מתבונן ברצים שהשעון מודד להם מאית שניה, שעון העצר של העם היהודי בנוי לטווחים של אלפיים ושלושת אלפים שנה – עד לתקופת בית ראשון ולבית שני. שעון שיודע לזכור את ימינו כקדם, ולהזכיר שב"ה עוד יבואו ימים של 'הראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו'.
