"רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס" (יז,טז)
שואלים למה הכתוב פתח בלשון רבים לא ירבה לו "סוסים" וסיים בלשון יחיד למען הרבות "סוס"?
אלא מבאר רבי ישראל מראדין בעל "החפץ חיים" שתכונתו של האדם שבפעם הראשונה לא יעבור על איסור בקלות למשל אדם ששומר שבת, בשביל ריוח זעום ודאי יעמוד בנסיון ולא יחלל את השבת, אבל אם מדובר בריוח עצום כשמדובר בסכומי עתק יתכן שלא יתגבר על יצרו ולא יעצור כח להתגבר על הניסיון שנקרה לפניו, לעומת זה אדם שלדאבון לב כבר פתח לעצמו פתח וחילל את השבת, עוון חילול השבת הופך בעיניו כלא נורא, כמו שאמרו חז"ל "כיון שעבר עבירה נעשית לו כהיתר", עד שירד מטה מטה שגם בשביל ריווח זעום לא תהיה לו בעיה לחלל את יום השבת, ולפעמים גם אם לא ירוויח יחלל את השבת.
עוד באתר:
כלפי זה מזהירה אותנו התורה כשמצווה על המלך "שלא ירבה לו סוסים" כי בתחילה בשביל סוס אחד ודאי לא ישיב את העם למצרים, אלא בתחילה יתאוה לרכוש הרבה סוסים, וכשיתרגל לאיסור זה אפילו בשביל סוס אחד ישיב את העם מצריימה "למען הרבות סוס".
"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך" (יט,יט)
"כאשר זמם" ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין. (רש"י). טעמים רבים נאמרו בסברת הדין דהרגו אין נהרגין, כי לכאורה ק"ו הוא ומה לא הרגו אלא רק זממו נהרגין אם הרגו לא כ"ש שיהו נהרגין.
א: הטעם בזה, שהרי בכל מקום שיש ספק לפנינו הולכים אחר חזקה, ואולם במקום שיש שתי חזקות הסותרות זו לזו הולכין אחר החזקה שבנידון שבו אנו דנים עתה, ומניחים את החזקה האחרת, בכל מקום שיש כת עדות המחייבת את הנדון, ויש כת אחרת שמזמין את הכת הראשונה ועדיין הנידון קיים, הרי שתיים ושתיים ואמרי' דכיון שעליו אנו דנים, יש לנו להעמידו על חזקתו ויש לו חזקת פטור, ולפיכך מקבלין אנו את עדות הכת השניה כדי לפטרו ולהעמידו על חזקתו. ואולם, אם כבר נהרגו הנידון, א"כ אין מה לדון עליו יותר, ועכשיו הדיון הוא על העדים ולפיכך יש לנו להעמידם בחזקת פטור ולא להרגם, דלעולם הולכין אחר חזקת הנידון.
ב: "הרמבן" וכן בספר "החינוך" אומרים טעם כי כידוע ה' ניצב בקרב הדיינים והמשפט לאלוקים הוא, ולו היה הנאשם זכאי, לא היה אלוקים מאפשר להמיתו ולשפוך דם נקי, ולכן אם מת בחטאו מת.
ג: המאירי והכסף משנה מבארים שהתורה מסרה ביד בית הדין את הכח להעניש עדים זוממים אשר ביקשו להמית אדם לשווא, אולם עדים זוממים שהצליחו במזימתם עוונם הוכפל גם שקר וגם רצח, אז כשגדל עוונם מנשוא אין כבר כח ביד בית דין להענישם, ואין ראויים הם שמיתת בית הדין תכפר בעדם, אלא עונשם משמיים, כמו שמצינו (סנהדרין פה:) אצל מי שמעביר את בנו למולך שנענש בידי בית דין, אבל מי שמעביר את כל בניו לא נענש מפני שגדול עוונו מנשוא, ואין הוא ראוי לכפרה.
ד: בספר "דברי שאול" תירץ ע"פ שאלתו של המגיד מדובנא מדוע עוון שנאת חינם כל כך חמור? ותירץ על פי משל:אדם הגיע לבית דין וטען כלפי חברו שסטר לו על פניו, פסקו לו בית הדין שיסטור לו גם כנגדו, טען התובע שזה לא אותו דבר כי חברו סטר לו בחינם אולם הוא סוטר לו בגלל שחברו סטר לו קודם, וזה הסיבה ששנאת חינם כל כך חמור, אותו דבר בעדות כי אם כבר עשה ולא כאשר זמם לא שייך לדון בבית דין כי מה שהם הרגו את חברם בחינם, אם נצטרך להרוג אותם זה לא בחינם אלא בגלל שהם הרגו, א"כ לעולם לא נוכל לשלם להם את מה שעשו אלא א"כ הם "זממו" נקיים גם כשנהרגם את אותו מחשבה.
