פגשתי אותה, אשה בשנות העשרים לחייה סביבה חמישה קטנטנים, מבטה מיואש ואבוד ובקול חלוש היא מבקשת מזבנית החנות נעליים לבן לחג, אני עוקבת אחריה במבטי, שומעת אותה מתארת איך שבועיים קודם החג הבעל קיים את הכתוב "מי ייתן לי אבר כיונה, אעופה ציונה קדוש אומנה".
את לבד? אני שואלת, מנסה לקלוט את הסיטואציה, "כן" היא עונה, בקול עצוב כזה, בן השנתיים מושך בחצאיתה, בת החצי שנה תובעת את שלה בתוך העגלה, והגדולים יותר משחקים תופסת קולנית בינות למדפי הנעליים.
הסברתי לה שזה ראיון קצר כזה אוף דה רקורד אבל אני באמת אשמח להבין מה עובר עליה ומה פשר מסירות הנפש ההירואית הזו.
עוד באתר:
"כל שנה הוא נוסע לצדיק, הנסיעה הזו גורמת לו אושר כזה שאני לא יכולה לתת לו לוותר עליה".
"אבל", אני מקשה "ככה עם חמישה פצפונים? ומי עוזר יש אמא? אבא?".
"לא, אני לבד ממש, תגידי לי את אם בעלך היה חשוב לו משהו לא היית נקרעת בשביל זה?".
וכך אט אט מתגלה לעיני תמונה לא קלה לעיכול, אשה צעירה שמקריבה את התקופה היפה ביותר בחיי המשפחה 'חגים' למען מטרה שהיא בספק בכלל לגביה. זו כבר תופעה, בשנים האחרונות לא ברור אם זה טרנד, גימיק או סתם הזדמנות ל"ניקוי ראש ובריחה ממטלות החג", נוסעים לאומן.
סביב הנסיעה התפתח עולם שלם של מסחר חוקי לחלוטין, בתי מלון במגוון כוכבים, מסעדות, סוכני נסיעות שמתקופת פסח עסוקים בסגירת דילים לר"ה, וסארטאפים כדוגמאת מגיני "שמירת העיניים" – המילה האחרונה בעולם הגיקים היהודיים או היעודיים.
המוני אנשים ללא הבדל דת וגזע מקריבים הכל בשביל הרגע הנדיר של אמירת "המלך" בקול שמהדהד ברחבי אוקראינה.
מה מניע אותם? על חשבון מה זה מגיע? האם זו תופעה רצויה או פסולה? הרבה שאלות צצות והתשובות כמו השאלות חצויות וחלוקות וכמובן תלוי את מי שואלים.
בעין פסיכולוגית כללית אנשים נוטים להתפס לרוחניות או ל"תחושה הירואית קבליסטית שלא יודעים את פשרה". האם אותה תחושה לא יכולה להתקיים בבית הכנסת הקרוב לבית ? בוודאי שכן כי הכל עניין פנימי.
אלא מאי? קהל, המון אדם באמירת אמן, אווירה, סטלא דקדושה וכד' הם אלה תחושות שבבתי הכנסת מצויים פחות וב'אומן' או שדומים לו זה מצוי בשפע רק לבא וליטול.
המבט הזה של אלה המאמינים לחלוטין שגאולתם תלויה בציון בתוככי אוקראינה, לא ניתן להסבר, ואני תוהה האם כל העדר הנוהה בתחושת שליחות גבוהה מבין בכלל לשם מה ועל מה?.
האם המחיר שנגבה בדרך (אינסוף מחירים) ואותן הנשים שנותרות על לא עוול בכפן לחגוג לבד האם זה מגיע להן? האם מישהו נעצר לחשוב מה קורה פה בעצם? שוב שאלות ללא מענה, כי אותם אילו שמאמינים בלב שלם בזו הדרך מניחה כי יירצו לרגום אותי באבנים על מחשבות הכפירה הללו שאני מעלה.
אך לנצח, לנצח!!! לא אשכח את מבטה של אותה אשה מהחנות שקרועה בין הרצון להיות אשה כשרה שעושה רצון בעלה לבין אשה שגם לה מגיע לחגוג כמו שצריך, להנות מתחושה משפחתית ולקבל על עצמה 'מלכויות' בלב שלם.
