כשבת מזל עקרב מגיעה לעשות מפה, היא תמיד מתיישבת על הקצה של הספה. הכי רחוק שאפשר.
היא משלבת חזק את הידיים, לפעמים גם מצליבה את הרגליים, עוטה על עצמה את פרצוף הפוקר הכי קשוח שיש, מסתכלת לי בתוך העיניים כמו אומרת: "ממני, את לא תשחררי שום מידע"..
היא לרוב תשב בשקט כל הפגישה. לא תמצמץ, לא תחייך, לא תהנהן.. אבל כמעט תמיד, ממש כבר אחרי שהיא מניחה את רצועות התיק על הכתף ונמצאת ליד הדלת, היא אומרת לי מהר, כאילו ברח לה והיא לא התכוונה: "את יודעת, את לגמרי צודקת. אני כבר לא מאמינה לאף אחד. נתתי כל כך הרבה בחיים שלי. התמסרתי. ואף פעם לא קיבלתי חזרה. אף פעם"..
עוד באתר:
בנות מזל עקרב (וגם כאלה שלא אבל יש להן עקרב 'חזק' במפה – אופק, ירח או מרס) ניחנו במסירות אין קץ. האמת, שכל דבר הן עושות עד הסוף – אוהבות עד הסוף, משקיעות עד הסוף, עצובות עד הסוף וגם.. כועסות ושונאות עד הסוף.
הן לא מוותרות לעצמן, לא מוותרות לאחרים. המושג 'פרווה' הוא מוקצה מחמת מיאוס מבחינתן.
כולם מדברים על העוצמה של העקרבים, כולם מכירים את עוצמת הרגש והמסירות שלהם, כולם יכולים לספר לכם שהם טובים בלתת ופחות בלקחת, אבל לא כולם יודעים לספר שמאחורי כל זה מסתתרת נפש כל כך רגישה שחייבת להגן על עצמה. כל הזמן. להגן על עצמה מפגיעה. להגן על עצמה מנטישה. להגן על עצמה מאכזבה.
תעצומות הנפש של העקרבים כל כך עמוקות שלא תמיד אפשר להכיל אותן. זה לא פשוט להם, ולא פשוט למי שלידם.
אבל, מה שנשים עקרביות חייבות לזכור זה שהנתינה שלהן, היא צורך שלהן.
כי הן כל כך מפחדות להיעזב שהן חייבות להיות כל הזמן בצד הנותן .
כי כשאני נותנת – אני בשליטה.
כי כשאני נותנת – צריכים אותי.
כי כשאני נותנת– אין שום סיכוי שמישהו ילך ממני.
אז כשאנחנו עומדות ככה ליד הדלת, והיד שלה כבר על הידית, ואני רואה את הכאב הכול כך נורא הזה בעיניים שלה אני אומרת לה: תזכרי שהנתינה היא שלך. המסירות היא שלך. לא כולם כמוך, ועם אף אחד לא עשית חוזה ומשא ומתן מה תתני ומה תקבלי חזרה. את נותנת כי את צריכה את זה, אף אחד לא באמת ביקש ממך להתמסר ולתת את כול הנשמה.
אז אין לך מה להאשים אף אחד.
את יכולה מקסימום להחליט לבחור אחרת, לבחור להפסיק לפחד, ולהתחיל להסכים לקבל.
כי איך בכלל אפשר לתת לך, כשאת כל כך מפחדת לקחת?
בת שבע דרגן – אבחון אסטרולוגי יהודי ואימון ליצירת שינוי
[email protected]
