"ויהיו חיי שרה מאה שנה … שני חיי שרה" (כג' א')
לכאורה יש להבין את כפל הלשון "ויהיו חיי שרה" "שני חיי שרה"? אלא כידוע המדרש אומר שעל ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה של שרה ומתה. ולפי זה לכאורה יעלה על דעתינו לומר ששרה מתה קודם זמנה ולא השלימה את שנותיה הקצובות לה והרי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים לכן חזרה התורה ואמרה שני חיי שרה להודיע שאלה הם שנותיה ולא נחסר מהם מאומה,.
ולפי זה אפשר לתרץ את השאלה איך מתה שרה ע"י בשורת העקידה הרי אין שלוחי מצוה ניזוקים, הרי אברהם אבינו היה בשליחותו של הקב"ה? לפי הנ"ל מיושב היטב כי באמת הגיעה שעתה ליפטר מן העולם, אלא שהקב"ה גלגל שע"י מצות העקידה מתה, אבל לא שמעשה העקידה גרם לה למות.
עוד באתר:
ולפי זה אפשר לתרץ את השאלה שכתב בעל הטורים שבפסוק ויבא אברהם לספוד לשרה "ולבכותה" הכף כתובה בקטן מדוע? שלא בכה אברהם הרבה לפי שהייתה זקנה לכאורה למה הדגישה התורה שאברהם לא בכה הרבה וכי זה שבח לו? ועוד נו אז מה אם הייתה זקנה למה לא בכה עליה הרבה, הרי מצינו שעל אהרון בכו 30 יום. ועוד הרי חי איתה רבות בשנים ובאשר הלך הלכה עימו?
אלא התורה באה לרמוז כאן שבח גדול על אברהם אבינו, כי הנה כשחזר אברהם מנסיון העקידה ראה ששרה אימנו נפטרה, ידע שהוא גרם לכך מחמת עקידתו של יצחק, ואז בא אליו יצר הרע והכניס לו מחשבות כביכול להתחרט על העקידה ח"ו, מה עשה אברהם כדי להרחיק מעצמו מחשבות אלה, הכניס בראשו מחשבות אחרות – אמנם נכון שע"י העקידה נפטרה, אבל האמת היא שגם לולא העקידה הייתה נפטרת מהעולם כיון שהגיעה זמנה למות מכיון שזקנה הייתה, ובמחשבות אלה דחה והתגבר על יצרו, ולכן עשה תחבולות כדי להוכיח צדקתו.
לכן בכה מעט להראות שמתה "כי זקנה הייתה" וכאן הוא באמת שבחו של אברהם שבכה מעט כדי להתגבר על יצרו.וזה מתרץ גם קושיה מפורסמת מדוע הקדים אברהם "לספוד" לשרה ואחר כך "לבכותה" הרי ידוע (מסכת מו"ק כז'ע"ב) הבכי קודם להספד? אלא שאצל אברהם ההספד היה עיקרוהבכי טפל, כי בכה מעט כדי שלא יאמרו שהוא מתחרט ח"ו על מעשה העקידה.
******
"מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך טוב או רע" (כד' נ')
שמעתי פעם מהאדמו"ר רבי אלעזר אבוחצירא זיע"א חידוש יפה על הגמרא במסכת סוטה (ב, א) שאומרת: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני".
שאל הרב למה 40 יום קודם יצירת הולד למה לא לחכות עד שיגדלו בני הזוג ונראה אם הם מתאימים או לכל הפחות שיולדו כדי שנראה שח"ו אינם הם בעלי מום כזה או אחר.
אלא מתרץ הרב כי ידוע כי אמרו חז"ל: "שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. אביו ואמו נותנים בו אברים וגידים, בשר ודם, והקב"ה נותן בו נשמה" (קידושין דף ל עמוד ב) אלא מתרץ הרב שישנה מחלוקת מהי שותפות האם זה שלכל אחד יש 50% בשותפות או שלשניהם יחד יש הכל, והנפקא מינה היא כשרוצים לפרק את השותפות כשצד אחד נמצא אז אם לכל אחד יש 50% אז אחד השותפים יכול לקחת את חלקו היחסי ולהיפרד אבל אם בכל יש לכל אחד הכל אז צריך הסכמה של שתיהם,.
אמר הקב"ה אם אחכה לכשיוולדו בני הזוג ואומר בת פלוני לפלוני תאמר האמא או האבא שהם שותפים והם לא רוצים את פלוני או את בת פלוני, לכן הקב"ה קבע את הכל 40 יום לפני יצירת הולד כשעדיין אין להם חלק בוולד, כדי שלא יתערבו בזיווג של ילדיהם כשנקבע משמיים כי מה' יצא הדבר.
ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה במשלי "מצא אשה מצא טוב ויפק מה' רצון" ולעומת זה בקהלת אמר "מוצא אני מר ממות את האשה" הא כיצד מתיישבים שני פסוקים אלה הסותרים אחד את השני? אלא ההסבר הוא כזה כאשר מרגיש האדם שזיווגו ניתן לו מהקב"ה ולא הוא ע"פ חוכמתו ומידותיו השיג את זיווגו אז טוב לו כי "מצא אשה מצא טוב" אבל כאשר מוצא "אני" אזי מר ממות דהיינו שאני בחוכמתי ובפקחותי ושוכח שמה' יצא הדבר אז ח"ו מר ממות.
שבת שלום
