אנשים שמכירים את החוקים ומקפידים לשמור עליהם לא צריכים לחשוש מחקירה. הם יודעים שהם בסדר, הם משוכנעים שלא עשו שום דבר רע, ולכן הם מתייחסים לחקירה כאמצעי לבדוק חשדות שהתעוררו מכל מיני סיבות ובמיוחד אם האנשים שנחקרים הם אנשים חשובים שהכעיסו אנשים אחרים או שיש כאלה שרוצים לראות אותם נופלים מהמקום הטוב שהם נמצאים בו יותר מדי זמן- אז הנחקרים מבינים שכל מעשה שלהם שמפורש בדרכים שונות על ידי הציבור עלול להיות עילה לחקירה. אפשר בהחלט להגיד שהחלומות הפרועים של חורשי מזימות וקושרי קשרים מסבכים ומסובכים מספקים לחוקרי המשטרה הרבה מאד תעסוקה וכשחושבים על זה- אז גם לעיתונאים.
אחת הבעיות הגדולות של ישראל אולי כבר מאז יציאת מצרים היא שהישראלים ממהרים להגיב מהבטן ולא מהמוח ולחרוץ משפט ולשון הרבה לפני שפרשות חדשות מסתיימות לעיתים בלא כלום- ובעיני הישראלי הממוצע כל פתיחת חקירה היא הרשעה ודאית משפט ובית-סוהר, וכל אדם שנחשד במשהו הוא לא רק אשם בלי צל של ספק (ואם זה באמת ככה אז מדוע אותם אנשים לא שואלים עצמם למה בעצם חוקרים אותו ולא מרשיעים אותו מיד) אלא גם פושע איום ונורא שאינו ראוי להיות חלק מהחברה וצריך להיות מנודה ממנה לאלתר ואולי גם לעבור למדינה אחרת או לנסות לתפוס טרמפ על החללית הראשונה לאיזה כוכב מרוחק, אולי צדק, ולשבת שם עד תום ההליכים או יותר נכון עד שיתברר שהוא לא אשם אך למרבה הצער זה בלתי אפשרי לספר לו כי החללית הבאה לצדק תצא רק כשתהיה רכבת קלה במרכז. כלומר, עוד הרבה זמן.
עוד באתר:
בשנה האחרונה שמענו לא מעט על חקירות שנפתחו ועדויות שנגבו, על משפטים שנערכו ועל אנשים שנמצאו אשמים או זכאים או שתיקם שנפתח נסגר מחוסר עניין, ראיות מספיקות, או כסף לשלם לעורכי-דין שהסכימו לקבל על עצמם עוד מקרה-סעד. המשותף לכל החקירות האלה שמעבר לכך שהם מספקים פרנסה מתמדת לעורכי-דין, חוקרי-משטרה, וכתבים משטרתיים ומשפטיים- זו העובדה המצערת אך הנכונה שבעיני החוקר התורן ולא ממש וותרן וגם בעיני האזרח שבטוח שלו זה לא יקרה- כולם בחזקת חשודים סמויים עד שהזרקור בחדר החקירות מאיר את עיניהם. מדהים לגלות שאפילו אנשים שחשבו בטעות שהם כביש הסרגל מוצאים עצמם תחת מכבש החקירה, ואזרחים או אפילו אישי ציבור שלפני כמה שנים לא הרבה אנשים ידעו מי הם ואפילו הם חשבו שאין הרבה אנשים שמתעניינים במעשיהם- מוצאים עצמם הופכים לכותרת ראשית ביותר מכלי תקשורת אחד וחולמים לתפוס מונית לעיר אלמונית, או יותר טוב לעיר מקלט. אולי קרית-שמונה.
כשמשפטים מתוקשרים או חקירות מפורסמות מגיעים לקו הסיום אחרי הרבה זמן צריך להזכיר לציבור מה המקרה ומי היה מעורב בו. אבל האדם הפשוט ששפר מזלו ולא זומן עדיין לחקירה בחשד שאפילו הוא עדיין לא יודע מהו- יעשה לעצמו טובה גדולה אם במקום לצחוק על אחרים ולהגיד בביטחון: לי זה לא יקרה!- ינקוט במדיניות פחות שחצנית בצורת תזכורת ובדיקה עצמית בסוף כל יום ויהיה שופט זוטר על כל התחומים שבאחריותו- ובעיקר ילמד את עצמו ואחרים את הכלל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. כדאי מאד גם להתפלל לא להגיע למקומות שבמקרה הגרוע מהווים בית זמני ולא נעים לנחקרים שחלילה נמצאו אשמים- ולהשתדל לעשות בדק-בית חיובי בכל הזדמנות, כדי שבעזרת השם נצליח למצוא צדק- בלי להזדקק לחללית שתיקח אותנו לשם.
