הייתי ילדת פלא, ככה אמרו כולם.
התחלתי לדבר בגיל צעיר מאד. אמא שלי היתה אומרת: כמו זקנה. בלי שיניים ולא מפסיקה לפטפט ולנהל תעולם.
אל תדאגו.... לאמא שלי יש משפט גם להמשך חיי: הלך הפלא נשאר הילד.
עוד באתר:
אבל, העובדה היא שיש בבית של ההורים שלי קלטות עם שירים ופטפוטים של דסי אחת קטנה בת קצת וכלום. כנראה שגם השקיעו בי לא מעט, משום שההשכלה המוזיקלית שלי היתה גבוהה לגילי וכך בגיל שנתיים שרתי עם אבא שלי שירים של דוד וורדיגר ע"ה , גם גדולים מכפי מידתי.
האמת... שפעם אנשים לא ממש חשבו שישמשו ש"גדול על הילדים" . פשוט האמינו בהם, וזה עבד.
יש שירים עתיקים, שלא שמעתי מילדותי. שלושים/ארבעים שנה.
בראש השנה האחרון, בליל החג, ישבנו לסעודת החג. ההורים שלי , היקרים מאד, התארחו אצלינו, באמצע הסעודה, פתאום התחיל אבא שלי שיחי' לזמר את "הבן יקיר לי אפרים" של דוד וורדיגר ע"ה, מתוך מילות תפילת ר"ה. השיר כלכך זקן יותר ממני.
לא שמעתי אותו עשרות שנים. אבל הוא היה שיר ינקות שלי. הצטרפתי.כמעט רק אני, כי ילדיי כבר שרים מוזיקה מדור אחר.
ישבתי מול אבא שלי, ושרנו יחד, הוא ואני, מסתכלים אחד לשני/ה בעיניים.
והלב שלי היה מוצף.
לרגע אחד קטן, החזרתי את הזמן לאחור, בבת אחת חזרו הצלילים למלא את הזיכרון.
לרגע אחד, לא היה אף אחד מסביב, רק אני והוא, וצלילים ישנים עם המון חום, נוסטלגיה רגש ואהבה.
לרגע אחד, הייתי שוב דסי הקטנה, ואבא שלה, גם היום כשאני נזכרת ברגעים האלה, אני מתרגשת עד דמעות.
במוצאי החג, התאמצתי ממש להשיג את השיר. ולא הצלחתי.
בצר לי, ואחרי מאמצים רבים וכמה ימי חיפוש, פניתי לאחי התותח,מוישי רוט, לעזרה והצלת נפש.
שיערתי שלבן של החזן, דוד ורדיגר, יש מן הסתם את השיר. מוישי הפעיל קשרי פרוטקציה (ביקש ממנו....) והעביר לי את השיר.
כמה התרגשתי להקשיב שוב לשיר.
כל מילה תפחית. תמעיט.
******************************************* שבת פרשת ויחי.
יעקב אבינו נפרד מבניו, מברך אותם איש כפי אופיו, וצרכיו, וכפי ראיית העתיד הקדושה של אבי שניימעשר השבטים, והוא מגיע "לבן יקיר לו, לאפרים", והוא משכל את ידיו.
אלף מיליון פירושים על המעשה ועל כל תג, ואני קטונתי, אבל היבט אחד שקושר אותי לשם.
בשיכול הזה, רואה יעקב ו"קובע" את עתידו של אפרים מעבר לרוח הקודש שלו, שיש רק לו, הוא גורם לכולם, ובעיקר לאפרים, להביט על הילד הקטן הזה, כעדיו לגדולות.
וגם כשמתקנים אותו, ומנסים ל"סדר" את ידיו, חוזרת יד ימין לראשו של הקטן, ובשיקול דעת, מניחה על ראשו את היכולת, את האמון בילד, את ההתעלמות מזה שכרגע הוא קטן עם צפי רחוק ונותן אמון בלתי מסוייג, בכך שהילד הזה יגיע רחוק.
אני מתחברת למעשה הזה, ממקום הורי לגמרי.כמה פעמים, אנחנו בוחרים גם בלי שאנחנו שמים לב, לראות בילדינו את היותם קטנים, ואנחנו פחות עסוקים בצפי הרחוק, בעתיד, שייתכן שהוא מפעים מכפי שמאפשר לנו ההווה לראות.
אז כשזה קורה, שַֹכְּלוּ את הידיים,ותגידו לעצמכם "הבן יקיר לי אפרים" וגם "המלאך הגואל" ותיזכרו ביעקב, שהביט על הילד הקטן ההוא, אבל ראה עַם :"ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים".
ובחזרה לשיר הבן יקיר לי.... אפרים בן יוסף, גדל מן הסתם לאיש גדול ומכובד אבל בזיכרון של כולנו הוא נצרב כילד הקטן של יוסף.
כי אולי, בכולנו, גם בילדים שלנו שגדלים ואפילו בנו, יש את ה"אפרים" הזה, ילד השעשועים,שתמיד כייפ ונעים להיזכר בו, ולהיות הוא שוב, אפילו רק לשניה.
תשמרו על ה"אפרים" שלכם.
וזה המקום המתאים להודות שוב , בפעם המיליון וחצי, להורים שלי, שכלכך השקיעו בי ונתנו (עד היום!!!! משקיעים ונותנים) כך שעד היום יש לי מקום בפנים, חזק ואהוב, לילד שבי.
ל"אפרים" שלי, ותודה לה' שנתן אותי להורים האלה.
