היום לפני 69 שנה (16.01.1948) אירע אחד המקרים היותר מצערים בחייה של מדינת ישראל – נפילת מחלקת הל"ה.
נפילת הל"ה, 35 לוחמי הפלמ"ח והחי"ש ב-16 בינואר 1948, בדרכם להושיט סיוע ליישובי גוש עציון הנצורים, הפכה למיתוס של נחישות, מסירות ומופת ממלחמת העצמאות.
אמצע ינואר 1948, מלחמת העצמאות בעיצומה, תושבי גוש עציון מותקפים ונצורים. התקפות הערבים מותירות אותם כמעט ללא תרופות ואמצעי לחימה. המגינים נזקקו בדחיפות לתגבור בכוח אדם.
עוד באתר:
הכוח, ובו 40 איש בפיקודו של דני מס, יצא לדרך בליל 14 בינואר, אבל נתגלה כעבור זמן קצר ונאלץ לחזור על עקבותיו. בלילה הבא יצא שוב הכוח, ובו הפעם 38 איש, מהר-טוב לעבר מנזר בית ג'מאל, ומשם לעמק האלה.
במהלך המסע נפצע אחד הלוחמים, ושני לוחמים נוספים ליוו אותו בחזרה אל נקודת המוצא. עם עלות השחר הגיעו 35 הלוחמים הנותרים לקרבת הכפר בית צוריף, במרחק חמישה ק"מ מגוש עציון, ואז הותקפו על ידי כוח גדול של ערביי האיזור. במהלך הקרב נפלו הלוחמים כולם. יומיים לאחר מכן החזיר הצבא הבריטי את גופותיהם של הלוחמים (שעברו התעללות קשה).
פרשת הל"ה נחרטה בזיכרון הלאומי כסמל למחיר הכבד ששילם הישוב היהודי במלחמת העצמאות וכן כסמל לגבורה וההקרבה שאפיינו מלחמה זו. במהלך השנים נילוו לפרטי האירוע מספר פרטים שביסוסם העובדתי אינו מוצק, ביניהם הטענה כי עם תום מלאי התחמושת החלו אנשי הל"ה להילחם בתוקפים באמצעות אבנים (וכי בידי הגופות שנמסרו נמצאו אבנים).
סיפור נוסף שוודאותו העובדתית אינה ידועה הוא כי במהלך המסע הלילי נתקלו הלוחמים ברועה ערבי זקן, ולאחר דיון מוסרי החליטו שלא להרגו. אותו רועה, על פי הטענה, היה זה שחשף את הלוחמים והביא למותם בבוקר שלמחרת.
נסיונות נוספים לסייע לאנשי גוש עציון נכשלו אף הם, ויום אחד לפני הכרזת העצמאות (ב-13 במאי 1948) נפלו ישובי הגוש בידי הכוחות הערבים שצרו עליו. 127 לוחמים יהודים נפלו בקרב זה, ורבים אחרים נפלו בשבי.
לוחמי הל"ה נקברו תחילה בכפר עציון. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש עציון, לקבורה בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
