תמיד רציתם מעמד חברתי גבוה וצדקתם, זה אפשרי

קראו לה שרהלה.

לא, אל תחשבו, ההורים שלה קראו לה שרה אבל כוווולם, וגם אנחנו קראנו לה שרהלה.

היא למדה איתנו מכיתה ט' עד יב'.

עוד באתר:

זעקה נוקבת

"מה קורה איתנו, למה בחורים מטפסים ומסכנים את עצמם?"

פנחס בינדר

הרחובות הושחרו

הקרב על המספרים: כמה השתתפו בעצרת התפילה בי-ם?

אבי יעקב

ראש הישיבה יצא מוקדם

איצו פלדמן מעיד: "לא זוכר אותו כאוב כל כך"

חיים שער

מרגש

מרהיב: גלריה נרחבת מעצרת התפילה ההמונית

שמעון כץ

אתם יודעים איך זה. בגיל הזה כלכך שמים לב לחיצוניות. זה כמעט קובע מעמד חברתי. או לפחות משפיע עליו.

אצל שרהלה זה לא היה פרמטר בכלל.

לשרהלה היה חיוך ענק מאוזן לאוזן ועיניים ירוקות צוחקות וקוקו פשוט של ילדה בכיתה ג' עם סיכה בפוני שלא יכנס בעיניים.

וכשאנחנו היינו עסוקות בבחירת תסרוקת מתאימה שרהלה באה יומיום עם אותו קוקו, וכשאנחנו קנינו תיקים "הכי מודרניים" בצבעים שאהבנו, שרהלה היתה באה עם ילקוט חום ישן שיש סיכוי שהיה שייך לאחיה הגדול ואולי אפילו לאבא שלה. (הילקוטי עור העתיקים האלה, מעור משופשף, עם ידית נשיאה, מה שקוראים היום ברוח הרטרו "תיק רופא" , אבל בישן ישן).

ובגלל שהיינו תיכוניסטיות וגודל התיק לא הספיק לחומר הלימודי, הוספנו כולנו שקיות עם ספרים. עדיף שקית של מותגים, ואם אפשר, אז משו מהקניון (קניון היה פעם אטרקציה. כן כן ) אבל שרהלה, נשאה את הספרים שלה בתיק בד שאמא שלה תפרה לה. ולא סתם, אלא מבד ירוק של וילונות. איך אני יודעת שזה היה בד של וילון? כי לחצי מדינה היה ת'ווילונות האלה בצבעי חום או ירוק או כחול (אצל חמותי היה כחול).

שרהלה היתה הבת המספר מי יודע כמה במשפחה יפיפיה ברוכת ילדים. ברוכת תרתי משמע. כי מעבר למספר הילדים המבורך, שרתה הברכה על אופיים הנדיב של הילדים , ועל היכולת שלהם להסתפק במועט ולשמוח במה שיש, וה"יש" היה מעט.

אבל לכולם היה מרוח חיוך מקיר לקיר לרוחב הפרצוף, וכולם היו טובים בלימודים, ולמרבה ההפתעה – כ ו ל ם היו מוברגים חברתית טוב עד מצויין.

אפפעם לא היו לה את כל החידושים וההרפתקאות שהיו  לכולנו בתיק, את החולצות הכי מעודכנות, או את כלי הכתיבה הכי שווים, אבל שרהלה היתה עמוד תווך בכיתה.

על אף היותה מן "הצדיקות", התייעצו איתה כולן ותמיד ובכל העיניינים. ושרהלה תמיד עם החיוך הענק, היתה שם בשביל כולן, מצחוק מתגלגל ועד שרוך נעל אופנתית.

אני מסתכלת על זה היום, לאחור, ממרחק של שנים, ממבט של אמא, אל הזמן ההוא, שאני אישית כלכךךך רציתי חולצת טריקו עם פסים, כי היה לרבקי , חברה שלי, כזות בדיוק מאמריקה (כן, אני יודעת, אני דינוזאור. אבל פעם חוצלארץ היתה הרבה יותר רחוקה מהיום. והרבה הרבה פחות נגישה) ואני תוהה עם עצמי, והופכת בדעתי מה היה שם, בשרהלה. בדור , ובגיל, שהביט על החיצוני, ועל מקובלות חברתית תלויית גורמים.

האם היה זה החינוך להסתפקות?

או שמחת החיים שהיתה טבועה בהם, בילדים ההם, או קביעת סדרי עדיפויות וערכים שונים מאצלי, או אולי ביטחון עצמי חזק שלא היה תלוי בשום גורם חיצוני?

ואולי אולי, גם לנו, לחברות שלה, היתה איזו אמת פנימית פשוטה, שסייעה לנו גם בשנים העשרה'יות האלה, להכיר במשהו אמיתי כשהוא ניצב וקורה מול העיניים שלנו.

מה שבטוח, שהיה שם ערך מסויים, עמוד תווך יציב מאד, שסייע שכולנו נסתובב סביבה, ובלי שרביט וכתר, היא היתה אולי לא למלכה של הכיתה, אבל בטח לדוכסית.

שרהלה סיימה את התיכון ואת הסמינר עם עשרות בנות שאוהבות אותה אהבת אמת, באשר היא, מי שהיא. היא הקימה בית "מאוברך" (נו, בעלה אברך, היא אברכית) ברוך ילדים, עם חיוכים מאוזן לאוזן.

ואם תראו ילדים צועדים מבסוטים עם תיק חום מהוה ועתיק יומין, או תיק תפור מבד ירוק של וילון, ופוני שתפוס עם סיכת ספתא, אולי אולי, זה הילד או הילדה שלה…..

ומה אני לוקחת בילקוט המרופט שלי?
את האמונה הבסיסית שלי, שאושר, מעמד חברתי, וסיפוק, לא ממש קשורים לדברים חיצוניים.

זה מה שהאדם מקרין. זה מה שיש לו להעניק לסביבה מהמשאבים האישיים שלו.

כי גם הסביבה, אוהבת, באמת בפשטות

את האמת הפשוטה.