תמיד אחרי הרדיו אני נוסעת למסור שיעור לחיילות באחד מבסיסי צה"ל באזור המרכז. התלבטתי מה יהיה נושא השיעור והעובדה שקמתי על הפוכה לא בדיוק תרמה לשיקול דעתי.
בדרך לבסיס עצרתי לקנות שתייה ורוגעלאך. כן. איחרתי בכמה דקות. נכנסתי בחרדה לבית הכנסת, מוכנה להתנצל על האיחור. אך אף אחת לא הייתה שם. אף אחת לא חיכתה לי ולא נותר לי אלא להתנצל בפני עצמי על האיחור ועל מצב הרוח שהחל את הבוקר.
אחרי כמה דקות, נפתחה הדלת וחיילת מתולתלת עם משקפיים כהות פרצה לתוכו בסערה. "אני חייבת לעשות צילום. הגעתי עכשיו מהמרפאה", אמרה החיילת ונעלמה.
עוד באתר:
עוד כמה דקות חלפו ובדלת עמדה חיילת קטנטנה ומחייכת. "אפרת, איזה יופי", אמרתי לה. "יהיה לנו שיעור פרטי?", והצעתי לה לטעום מהרוגעלאך שהיו עדיין חמים ומהקולה שהייתה עדיין קרה. היא ברכה בכוונה (קצת קינאתי בה) ובעוד היא מנקה את פירורי המאפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לספר לי את סיפורה האישי, כך כשאנו לבד.
מעולם לא הייתה לנו הזדמנות לשבת לבד. הפעם, כשאף אחת לא הגיעה משום מה, רציתי לנצל את ההזדמנות. היא הסכימה ואף אישרה לי לספר לכם אותו. בשמה.
"לפני שבע-עשרה שנה, כאשר אבא שלי עוד היה בקבע, הוא עבר תאונת דרכים קשה במיוחד. הוא עמד בין שתי משאיות שהיו צריכות להעביר חפצים מאחת לחברתה. הוא כיוון את המשאיות שנסעו ברוורס ואחד הנהגים לא שם לב שאמרו לו לעצור… אבא נמחץ בין שתי משאיות כבדות. איש לא האמין שהוא ישרוד. שנתיים שכב בבתי חולים ובשיקום. הייתי בת שלוש וכל מה שאני זוכרת מאבא זה בתי חולים.
"אנחנו משפחה מסורתית וקרובים לדת. בשונה מהמשפחה המורחבת שלנו, אצלנו לא אכלו טריפות והקפידו לצום ביום כיפור. יום אחד הגיע הרב ברוך שרגא לבקר את אבא. הוא ביקש מאימא שאבא יברך הגומל ומאותו רגע התחלנו להתקרב לתורה ולמצוות. בתחילה זה היה קיצוני. אימא הוציאה את הטלוויזיה מהבית ושלחה אותנו לבתי ספר חרדיים. הספרים בבית הפכו לספרי קודש. הקירות התמלאו בתמונות של רבנים. אימא כיסתה את ראשה במטפחת ואת כל הבגדים שהיו לה מהעבר, היא הייתה דוגמנית מסלול, היא העבירה לאחרות. אימא נהייתה 'דוסית' במלוא מובן המילה.
"אנחנו שישה ילדים. יש לי אחות נשואה, דתייה שגרה לידינו ואני כבר דודה. מאוד התחברתי לדת אבל היו לי כל מיני משברים. כבר בגיל 14 התאשפזתי באסף הרופא בגלל הפרעות אכילה. היה שלב שהדופק שלי ירד עד לרמה שהרופאים היו בטוחים שלא אשרוד. שקלתי 14 קילו! העבירו אותי למחלקה סגורה וחיברו אותי להזנה. חצי שנה שכבתי שם ובכל הזמן הזה היה מישהו מההורים צמוד אליי. הם לא עזבו אותי לרגע והאחיות שלי כעסו עליי כי לקחתי להם את אבא ואימא. זו מחלה איומה. מחלה אגואיסטית. את חושבת רק על עצמך.
"אימא הפסיקה לעבוד והייתה איתי כל היום. מה שהחזיק אותה היו התפילות. היא ישבה לידי שעות והתפללה בלי הפסקה. הנה, תראי, התפילות עזרו. אני היום משקית לוגיסטיקה. נכון. אני לא דתייה. אבל בכל בוקר כשאני קמה ולא משנה מה מזג האוויר ואיפה אני, אני נוטלת ידיים. מתפללת תפילת שחרית במלואה ובלילה מקפידה לקרוא קריאת שמע שעל המיטה לפני שאני הולכת לישון. גם בימים בהם הרגשתי שהעולם חרב עליי לא הפסקתי להתפלל. יש לי מקצוע ביד, אני ספרית והצלחתי לשרוד.
"אבא שלי נשאר בצבא אחרי התאונה. רק לפני חצי שנה הוא השתחרר והיום הוא מתנדב במשטרה. הוא מקפיד על שלוש תפילות ביום. מה שנותר לו זה צלקות. כל הגוף שלו פלטינות. אבל הוא מחייך. כי הוא יודע שה' עשה לו נס והוא נותר בחיים".
בשבת בה קוראים על שלוש המכות האחרונות, סיפורה של אפרת נשמע אקטואלי. משפחתה ספגה מכות בזה אחר זה, אך שרדה בזכות האמונה. בפעם הראשונה שראיתי את אפרת לא ידעתי מה מסתתר מתחת לחזות השברירית. גם לא העליתי בדעתי שהיא מקפידה להתפלל בכל בוקר, חיילת בצבא, נו, מה.
אבל סיפורה החזיר אותי באחת לעובדה שישראל מלאים מצוות כרימון. אי אפשר להסתכל על הקליפה החיצונית ולשפוט. אפרת הסכימה שאספר את סיפורה כדי שכל אחת מאיתנו תתחזק באמונה ואני מיהרתי להעלות זאת על הכתב כדי שנלמד כולנו את הכוח האלוקי האדיר שגלום בנפשו של כל יהודי ויהודי. אם תשאלו אותי, אפרת עוד תבנה בית מיוסד על אדני התורה והמצוות. עוד תראו.
