'אני מודה, החסידים הצליחו להתגבר על פצצת הזמן הנוראית הזו"

שוחחתי השבוע עם אברכית שהוריה שלחו אותה לגור בהר יונה, נצרת עילית. היא לא הצליחה לשרוד שם יותר משנה עד שחזרה לאחד מהיישובים באזור ירושלים • האם מישהו הולך להרים את הכפפה להוזיל משמעותית את הדירות ולהכשיר אזורים קרובים למגורי חרדים?

אתי קצבורג

ט' בשבט תשע"ז, 05/02/17 15:59

א+

א-

ב'תנאים', כשההורים שתו 'לחיים' וכולם היו סמוקים מאושר, ניסו לא לדבר על מה שמעיב ומרחף כצל: הדירה.

הם סמכו על כך שהחיוכים המתוקים, עוגות הקצפת ומארזי השוקולדים והסבונים יחפו על משהו מהותי הרבה יותר: איפה, תכלס', יגורו הזוג הצעיר.

כשהם, כלומר ההורים, ישבו לדבר על זה, כל אחד מלמל סכום כזה או אחר, כדי לא להצטייר כקמצן או דל אמצעים. וגם, אף אחד לא רצה לנפץ את האידיאליה והקסם של הזוג שאמור לבנות את ביתו במקום ראוי, ושיהיה נאמן בישראל.

וכאן נפל דבר.

כי בשוך חגיגות האירוסין ולאחר שכל המתנות נארזו בקפידה בצד עד שיבוא זמנם, התחילו הדיבורים האמיתיים. ומה שנאמר (או שלא) פתאום הפך לגדול ומאיים, כי הזוג לא יכול לקנות כלום עם סכום שבקושי מספיק להוצאות חתונה.

דירה בברכפלד? בביתר? בבית שמש? מי מסוגל לעמוד במיליון שקל. שלא לדבר על ירושלים ובני ברק.

והפיצוץ, לא אחר לבוא.

כל אחד משך וטען מכיוונו שלו וההבטחות התבררו כרצון טוב בלבד: אין דירה, אין כסף וממילא האווירה בין הצדדים היתה לא נעימה. ובל נשכח: ההורים אמורים להשיא את ילדיהם בעוד כך וכך שבועות, ואי אפשר להגיע לרגע המרגש ביותר, מתחת לחופה, כשהמתיחות על קורת גג – באוויר.

מהר מאד התעשתו הצדדים והחליטו לדחות עניין הדירה לאחרי החתונה. שיגורו ביחידת דיור קטנה, דירת "סלח לי" פצפונת, לפחות בשנה הראשונה, אמר אבי הכלה. אבי החתן הסכים איתו. האמהות התנגדו. אבל הם היו תיקו. שניים מול שניים. וההחלטה התקבלה. הזוג יתגורר ביחידת דיור קטנטנה אי-שם.

התיאור הנ"ל אינו דמיוני. הוא מתרחש יום-יום, ערב-ערב. הורים רבים מוצאים את עצמם בפני שוקת שבורה.

מצד אחד הם רוצים בשביל הילדים את הטוב היותר עבורם, ומצד שני אין כמעט הורים ממעמד הביניים שמסוגלים "לתת דירה" או אפילו "חצי דירה". אני כבר לא מדברת על אלה שמתחת לקו העוני שיכולים לאפשר לעצמם לרכוש ,או אפילו לעזור בסכומים רציניים, שיספיקו לתשתית של רכישת דירה.

כאן נוצר בעצם כעין מעגל, או סחרחרה, כי אין באמת דרך הגיונית לצאת ממנה מבלי להסתחרר ולהתבלבל ולבקש מיושב מרום שירחם.

ובנקודה הזו, חובה להתעכב רגע: כולנו יודעים שתקופת נישואי הילדים, היא תקופה של שפע. הקב"ה מעניק להורים את כל מה שצריך להשאת הילדים, בדרכים על-טבעיות. אין דרך להסביר את זה, מלבד הסייעתא דשמיא העצומה.

אבל כשמגיעים לרגע רכישת דירה לזוג הצעיר, בטח כשלהורים יש בלי עין הרע משפחה גדולה בבית, הסיפור נהיה מורכב.

מה שנותר, זה לרכוש דירת יד רביעית-חמישית בבניין רכבת בשכונה שכוחת אל אי שם בעפולה, נצרת-עילית, בקריות או בדימונה וירוחם, בסכום של 400-500 אלף שקל. וגם את זה לא ברור מהיכן ההורים יביאו, אבל זו כבר קדירה משותפת להורי החתן, הורי הכלה והזוג עצמו, כשהכלה המאושרת בטח תמצא לה עבודה איפשהו, ותוכל לסייע גם בתשלומי המשכנתא.
בואו נדבר רגע על מצב הנדל"ן למגזר החרדי בערים השונות.

התיאור הזה, אינו דמיוני, כאמור. והכי קל להאשים את כל העולם והממשלה במצב הזה.

האם המדינה היא האשמה העיקרית במצוקת הנדל"ן? האם עליית המחירים ומצוקת הזוגות בצעירים תיעצר מתי שהוא? האם הפתרון הוא ללכת לגור בישובי הפריפריה, היכן שהוקמו שכונות חרדיות קטנות?

האמת, נראה שזה הפתרון. כולם יודעים שזה עניין של זמן, עד שעשרות אלפי משפחות חרדיות יחליטו יום אחד לעשות מעשה וללכת להתגורר בדירות הקטנות שרכשו בערי הפריפריה. כן, מדובר ברבבות של דירות. אבל מה יקרה ביום שזה יקרה? ממה יתפרנסו המשפחות הללו?

קחו את הסיפור הבא: שוחחתי השבוע עם אברכית שהוריה שלחו אותה לגור בהר יונה, נצרת עילית. היא לא הצליחה לשרוד שם יותר משנה עד שחזרה לאחד מהיישובים באזור ירושלים.
לכאורה המגורים שם היו אמורים להיות פתרון אידיאלי בשבילה ובשביל המון זוגות צעירים. "לא היתה לי שם עבודה, לא משפחה. הייתי רחוקה מהכל, לא הצלחתי לשרוד שם", היא מספרת בכאב, כשהיא מציגה את הצד השני של המטבע. גם כשהולכים לגור רחוק בגלל מחירי הדירות, יש מחסור בפתרונות תעסוקה.

אז מה עושים עם הקונפליקט הזה: אין דירות זולות במרכז – אבל יש דירות "סלח לי" בשכונות החרדית (וזה פתרון זמני), יש דירות זולות בפריפריה – אבל אין תעסוקה, כמעט.

אז מה באמת עושים?

האם מישהו הולך להרים את הכפפה להוזיל משמעותית את הדירות ולהכשיר אזורים קרובים למגורי חרדים?

לפעמים אני מביטה בקנאה בקהילות החסידיות שהקימו תשתיות מופלאות למשפחותיהם בכל רחבי הארץ. אם זה גור בערד ובחצור, או בעלזא בחיפה, או צאנז וקרלין בטבריה. הם מתרכזים סביב אזורים בצורה מסודרת, כולל תשתיות, מקומות עבודה. הכל, קומפלט, כולל סבסוד מחירים לאלה שקשה להם.

עד שזה יקרה בשאר הקהילות – נצטרך כולנו להמשיך לעשות אחד מאלה: או להמשיך לקטר, או פשוט ליזום. ואולי, להיות מהנחשונים שכן יוצאים החוצה, לפריפריה, ועם קצת יצירתיות, מעוף ויוזמה – מצליחים מאד לפתח חיי קהילה, מוסדות ותעסוקה. על הדרך, בטח יצליחו גם לרכך ראשי ערים שיראו שהחרדים, השחורים האלה, לא כאלה נוראים.

אבל עד שזה יקרה בגדול – מחירי הדירות שוב יעלו.

או שנמצא איזה אדמור ונהפוך לחסידים?