אם מדי פעם אנו אוכלים כי היה לנו יום קשה או כאמצעי לנחמה, זה בסדר. אבל אם באופן קבוע אנו לא מצליחים להתמודד עם חרדה, דיכאון, תחושות חרטה, אשמה, או שעמום ופונים לאוכל כמקור מחייה רגשי ולא רק פיזי, אנחנו בבעיה. על אכילה רגשית והטיפול בה. מאז ומתמיד אוכל היווה מענה רגשי ולא רק ביולוגי לתחושת רעב. יש זמנים בהם האוכל הוא חלק ממערך רוחני, כמו בשבתות, חגים או סעודות מצווה, אז אנחנו מחברים את שמחת וקדושת היום עם אכילה.
לעיתים בחיי היומיום, כשיש לנו יום קשה בעבודה או בנסיבות אחרות בחיים שלנו, אנו יכולים לומר לעצמנו שאנו מפצים עצמנו ב'ארוחה טובה', או אחרי יום עבודה קשה, ש'אנחנו חייבים משהו מתוק בפה כשזה קורה מדי פעם, זה בסדר, אבל כשהדבר מתחיל להיות דפוס קבוע וחלק מהרגלי החיים שלנו, שכאשר אנו מרגישים תחושות שליליות אנו פונים לאוכל, זו כבר בעיה. כשאנחנו לא מצליחים להתמודד עם חרדה, דיכאון, תחושות חרטה, אשמה, או שעמום ופונים לאוכל כמקור מחייה רגשי ולא רק פיזי, אנחנו בבעיה.
לעיתים אנחנו מרגישים שבעים ובכל זאת לוקחים עוד ממתק, חטיף או מנה בארוחה. יתכן שאנחנו רוצים לנחם עצמנו בעקבות תחושה רעה שאנו חשים על ידי אכילה. הבעיה כאן היא שהאכילה נושאת על כתפיה תפקיד שהוא מעבר לזה שהיא מסוגלת לשאת – אכילה יכולה להזין אותנו, אך לא לרומם אותנו בטווח הארוך, לכל היותר בטווח קצר.
עוד באתר:
לכן, לרוב – אחרי שהשתמשנו בדפוס של אכילה רגשית, נתמלא ברגשות חרטה ואשמה על כך שפיצינו עצמנו באכילה במקום בפתרון הבעיה האמתית ומהמקום הזה – גם התדמית שלנו בעיני עצמנו נחלשת.
לאכילה קשר רגשי עמוק לכולנו, היות שכבר בהיותנו תינוקות, יחסי הגומלין העיקריים בינינו לבין אמנו באו לידי ביטוי באכילה. כי ההורים יכולים לומר לילדם כמה הוא חמוד ומתוק, אבל הילד אינו מבין בשלב זה את המילים. הוא מבין כנראה שמרעיפים עליו חיבה, הוא שם לב לחיוך של ההורים ולטון בו הדברים נאמרים ובהתאם לכך משער שמדובר בחוויה חיובית.
לעומת זאת, כשהתינוק רעב ואחרי אכילה מרגיש שבע והאוכל בא מההורה, לרוב מהאם בגיל הינקות., האוכל מקושר במוחו של התינוק לחום, אהבה וקשר עם אדם אהוב.
לעיתים אכילה וארוחות משפחתיות בגילאים מאוחרים יותר הופכים להיות גם שדה של מאבקי כוחות, מקום בו ההורים מכריחים את הילד לאכול והילד לא אוכל, או אוכל לא נקי, לא מנומס או מהר מדי, על כך ההורים מעירים לו שוב ושוב. כך, הילד זוכה להרבה תשומת לב. אמנם תשומת לב שלילית של הערות וביקורות, אבל לילד גם תשומת לב שלילית יכולה להיות משתלמת ולהניע אותו להמשיך באותה התנהלות. לכן, הילד עלול להמשיך באותה התנהלות סביב נושא האכילה, אשר תגרום להורים להגיב בתשומת לב שלילית כלפיו, מה שעלול לקבע את דפוס סגנון האכילה של הילד.
לפעמים האוכל הוא אמצעי נחמה – הילד בוכה וההורים מציעים לו בתגובה ארטיק או סוכריה. אינטראקציות אלו, סוג זה של יחסי הגומלין מלמד את הילד שאוכל הוא מקור לנחמה בעקבות תחושת רגשיות לא נעימות ולא רק מקור תזונה לגוף.
מחקרים מראים כי ילדים להורים סמכותיים אשר ניהלו בית המתאפיין בתקשורת פתוחה (בו הילדים יכלו לדבר על הרגשות שלהם) סבלו הרבה פחות מאכילה רגשית.
מחקר אחר הראה כי אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה סבלו פחות מאכילה רגשית, היות שכל פעם שהם סבלו ממתח, כעסים, חרדות, חרטות וכדומה, הם לא הדחיקו את הרגשות על ידי אכילה, אלא היו חזקים ויעילים מספיק לפתור את הבעיה שהולידה את התחושה וכך לא היו זקוקים לאכילה כדי לפתור את הבעיה ולהעלים את הרגשות השליליים.
מחקרים נוספים מראים כי אנשים ללא רשת תמיכה חברתית פונים לא פעם לאוכל כמקור נחמה ועידוד. זוהי דרכם של אנשים אלו לברוח מהמציאות הקשה לתגמול שמספק האוכל.
כדי לפתור את בעיית האכילה הרגשית, לא מספיק לעסוק רק בהיבט הטכני של האכילה, אלא גם בשורשי הבעיה, היא היכולת לשאת רגשות שליליים, להרשות לעצמנו לשהות ברגשות שליליים ולא לנסות להדחיק אותם באופן מיידי על ידי אוכל.
כשאדם הסובל מאכילה רגשית לא מטפל בבעיה, הוא עלול לאכול כמויות גדולות של מזון ביחס לאנשים אחרים. הרגלי האכילה השליליים עלולים להוביל אותו לבעיות בריאותיות קשות מאד, כמו סוכרת, לחץ דם גבוהה, מחלות של כיס המרה, מחלות לב, בעיות שינה, בעיות של עייפות גופנית וסוגי סרטן שונים.
הרגלי אכילה לא בריאים נוצרים לא פעם בגלל אכזבה מיחסים בעברו של האדם הסובל מאכילה רגשית. לעיתים, הפרעות אכילה קשורות לדפוסים קשים במערך התקשורת בין בני המשפחה. לדוגמא, יחסים של תלות רבה מדי בין הילד להורים או תלות של ההורים בילד. כך, לדוגמא, הורים שלא מסתדרים ביניהם והילד שמרגיש זאת ולוקח אחריות על המצב, מנסה לעודד, להרגיע, ליצור פעילויות מעניינות במשפחה, או שלפעמים התת מודע שלו חש במתח הקיים בין ההורים ובתגובה הוא מייצר בעיות – מדוכא, חרד, חולה וכך מסיט את תשומת הלב של ההורים אליו כדי לשמר את המסגרת המשפחתית.
לפעמים אכילה רגשית היא תוצאה של הזנחה רגשית של ההורים אתהילד, חוסר עניין שלהם בו ובשלומו. יותר מכך, במקרים מסוימים גם כשהילד מנסה להביע עצמו, ההורים עלולים שלא לתת מקום לרגשות שלו. חלל רגשי זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורך של הילד למלא עצמו, אם לא בחיבה והערכה, אז לפחות באוכל.
לפעמים הילד סובל מחודרנות רבה מדי של ההורים לעולמו. הוא מספר מה הוא מרגיש, לדוגמא – הרגיש עצוב כי לא הצליח במבחן וההורים אומרים לו בתגובה כי אסור לו או שאין סיבה שירגיש עצוב. זה נכון שהיינו שמחים שהילד שלנו לא ירגיש רע בחייו, אבל זה לא ריאלי – כל אדם מרגיש לפעמים רע, השאלה היא איך הוא מתמודד ולא איך הוא מדחיק את הרגשות. אם ההורים ינסו – ממקום טוב – לשכנע אותו שלא רע לו כמו שהוא מתאר, או יאמרו לו לא להרגיש מה שהוא מרגיש, הם כמו חודרים לעולם הרגשות שלו ומבטלים אותם, מה שמביא את הילד להרגיש שלא נכון לחוש מה שהוא מרגיש ומהמקום הזה – לצורך לבטל ולדחוק את הרגשות שלו הצידה, לעיתים על ידי אכילה.
הבעיה היא שכאשר במקום להתמודד עם כעסים, תסכולים, אכזבות, ייאוש או שעמום שלנו, אנחנו מנחמים עצמנו על ידי אוכל, זה לא פותר את הבעיה בגללה אנו חווים את התחושה השלילית ואף מוסיף בעיות אחרות לחיינו – אנחנו עלולים להיות עצבניים ללא יכולת להרגיע עצמנו אלא אם נאכל משהו, להיות מאוכזבים מעצמנו ובמקום לשפר את האישיות והיכולות שלנו, להמיר עשייה זו באכילה, להיות לחוצים ובמקום לבדוק איך למתן את תחושת הלחץ – להרגיע עצמנו באכילה. כך, אנו נמנעים מהתמודדות והתגברות על קשיים.
אם זה היה נגמר באכילה, אולי זה היה עוד בסדר, אלא שלרוב – לאחר מכן צפות רגשות אשמה וייאוש שלנו מעצמנו – איך לא הצלחנו להתגבר על דחפי האכילה. לפעמים זה מחליש את התדמית שלנו בעיני עצמנו – אנו מרגישים שאנו לא חזקים מספיק להתגבר על רגשות, בעיקר שלרוב האכילה רגשית לא מבקשת להביע עצמה במאכלים בריאים ומזינים.
