כשיוסי היה בן שנתיים ושלושת רבעי כאבה לו הבטן חזק אז אבא ואמא לקחו אותו לרופא שאמר שזה וירוס.
אבל אחרי שבוע כשכאב עוד יותר חזק הם הלכו לרופא ילדים אחר.
הרופא השכיב את יוסי על המיטה ומישש באצבעותיו את הבטן של יוסי.
עוד באתר:
הוא הרים עיניים מבוהלות להורים וביקש מהם מאד מאד לגשת מיד לבית חולים. מאד דחוף.
אז בדיוק התחיל סיפור חייו המופלא של יוסי.
תקראו לזה סיפור מהסרטים. תקראו לזה הזוי.תקראו לזה מפחיד.
בבטן של יוסי התגלה מהר מאד גידול ממאיר ענק, מסוג אלים מאד, שישב, לא פחות ולא יותר, בין איברים חיוניים וכלי דם גדולים.
מבירורים קדחתניים שנעשו הסתבר שמהסוג של הגידול לא ממש החלימו אנשים…. המציאות היתה שחורה וחסרת תקווה.
בבת אחת השתנו חיי המשפחה. יוסי אושפז ובדיקות והתייעצויות החלו. הרופאים לא ממש ראו טעם לטפל, והמילים שנאמרו היו קשות לעיכול'אבל אמא של יוסי לא וויתרה.היא פעלה בכל דרך כדי שיוסי יקבל טיפול. כל טיפול אפשרי.
ו ת פ י ל ו ת.
כל הסביבה התגייסה, שערי שמיים נקרעו.
הילדים שלי כבר שכחו שקוראים לו יוסי. הם קראו לו בשם שהתפללו עליו (יוסף …. בן……). ככה קראו לו כולם.
ר' נחום, אבא של יוסי, ניגש לגדול הדור, מורו ורבו, הרב אליישיב זצ"ל ונכנס לחדרו, הגרי"ש ישב ולמד, אבא של יוסי התיישב לידו, ומירר בבכי.
הגרי"ש הרים את ראשו מהספר ושאל את ר' נחום :"למה אתה כלכך בוכה?" ור' נחום כאוב ומיואש אמר לרב אליישיב:" לפני פחות משלוש שנים הרב היה סנדק בברית אצל יוסי, הבן שלי. והרב בירך כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים."
"נו?" שאל הגרי"ש.
"אני רוצה שזה יקרה" בכה ר' נחום.
והגרי"ש הפטיר כמובן מאליו – "בעז"ה זה יקרה".
כמה ימים לאחר מכן לקחו אותו אבא ואמא שלו למירון, ולרבנים, לעשות "חלאקה מוקדמת" (הוא היה בן רבע לשלוש, עם שיער יפיפה חום וגולש) לפני שנושר כל השיער….
בשנים הקרובות עבר יוסי מסכת ייסורים. טיפולים קשים. תופעות לוואי שרק מהן כמעט הלל לעולמו הזאטוט הסובל הזה. ניתוח אחד נוראי שבו החליטו ללכת על כל הקופה ולנסות להסיר כמה שניתן מהגידול. ניתוח שארך 16 שעות לא נגמרות, עם ידיעה ברורה שהוא מסוכן עד אימה, ואשר במהלכו יצאו הרופאים לחדר ההמתנה ובישרו לקרובים שפגעו בכלי דם גדול ויוסי מדמם, אולי למוות. (זה היה כמעט צפוי. ידעו שזה עלול מאד מאד לקרות)
התפילות והזעקות קרעו את השמיים.
יוסי הפעוט יצא מן הניתוח בשלום, למערכה שניה בין רבות, בקרב האימתני על חייו.
שוב תרופות. טיפולים. קרחת. תופעות לוואי. וכאב אינסופי על המצב והעתיד הלא ידוע.
ואינסוף תפילות. עשרים וחמש שעות ביום, תפילות.
היום בערב, כ"ג שבט, לקול צלילי השיר "הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, כי מעולם קיוינו לך" נחגגה בר המצווה של יוסי. הריקודים באולם היו כמו בחתונה. וכל אחד מן האורחים הרגיש מחותן. לפחות בשל ההתתרגשות להשתתף בשמחה כזו לא פשוטה.
שמחה שהיא בעצם כמעט ואולי – סעודת הודיה.
אפילו כשבאו להזמין את הצוות הרפואי מהדסה , הרופאים בכו. אף אחד לא האמין שיגיעו בכלל לרגע הזה.
יוסי ב"ה בקו הבריאות. לא, לא שקט אמיתי ושלווה,כי במצב כמו שהוא היה – תמיד מפחדים ממחר, אבל בהחלט נער שמח שמנהל אורח חיים רגיל, לא כמו של נס רפואי.
כי יוסי מוגדר בכל דרך שהיא- נס רפואי.
וגם היום כשכולם הביטו בו רוקד עם אבא וסבא שלו, ודמעו- קראו לו כולם- "ילד של תפילות".
תקראו לזה סיפור מהסרטים.
תקראו לזה הזוי.
או שפשוט תקראו לזה בשם שלו.
נס.
"הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיוינו לך."
נ.ב.
יוסי הוא קרוב משפחה שלי. הסיפור אמיתי. רק השמות שונו.
בבקשה אם מישהו מזהה נא לא לנקוב בשמות מפאת צנעת הפרט.
