דסי זייבלד מחשבת מסלול מחדש: מה המטרה של משלוח המנות?

לא סתם נסמכה מצוות משלוח מנות למתנות לאביונים. גם כדי לספר לנו ולהבהיר על החלק של "בין אדם לחברו" , האכפתי, הדואג והמעניק של החג , וגם כדי להבהיר לנו שאם לא נתפוס קצת באלאנס במשלוחי מנות …אז מאד מהר יהיה לנו עסק אישי עם מתנות לאביונים…. ולא מהצד הנותן…..

אז במסגרת "דלפוניות יתר סדרתית" שסחבנו רוב חיינו,(מחלה כרונית קשה) בעלי ואנוכי, חיפשנו תמיד את הדרך הנוחה והבטוחה כדי לעבור את החג הזה בשלום. וכאן אני מבהירה , ולא סתם, אלא אפשר לסמן את המשפט הבא במרקר:

כל מה שאני כותבת להלן, מתאים והתאים למשפחתי ולי. מי שרוצה יפתח את המיינד ואת מחלקת ההחלטות וייקח הביתה, ומי שלא מתאים לו, שיזכור שזו לא אחת ממצוות עשה שנתברך בהן חודש אדר, יניח במרכז החדר ולא, לא,לא ייקח הביתה.

אז כל סוף חנוכה , גלגלי השיניים הקודחים במח שלי התחילו לעבוד ברעש (הלו אתם בקומה למעלה, שקט כבררררר) וטיכסו עצה איזה משלוח מנות נכין השנה. להלן הכללים המנחים:

*אני אישית לא אוהבת משלוחים של דברים קנויים
*לא אוהבת ממתקים בלי סוף ובלי חשבון רק כי היה בזול בצרכניה עשר בעשר (מי שזוכר מה זה צרכניה שירים יד. יופי. אני יודעת את הגיל….)
*אוהבת אוכל . ביתי. טעים. שאפשר לברך ולטעום.
*אוהבת רעיונות
*אוהבת מקוריות
*חייבת שיהיה זול כי יש מלאאאא משפחה וחברים/ות והעסק מתפקד כמו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".

וכידוע… מה שאדם עושה,לעצמו עושה, וכך תיכננתי את המשלוחים. כמו ש א נ י אוהבת. אז הייתי יושבת וחושבת איך ומה אני מכינה השנה. שגם יהיה אסתטי, מקורי, טעים ולא יקר.

וכך כל שנה דלינו רעיונות ואני אומרת "דלינו" ברבים כי עם השנים השתתף גם נווה ביתי במאמץ התכנוני, ולזכותו ייאמר שגם בביצוע, וכשגדלו הילדים גם הם תרמו רעיונות ופרקטיקה.

מדי שנה נשלחו המנות שלנו החוצה, וקצרו מחמאות. (ולאאאאא, ממש לא כדי להשוויץ, אלא כדי להראות שאפשר אחרת!! )

בלי מדי צלופנים וניירות מנפחים וכלים יקרים ושוקולדים בלגיים, עם כן קצת יותר טרחה ומאמץ (למקוריות יש מחיר, גם אם לא בשקלים) וכל שנה בסוף פורים ובימים שאחר כך היו מתקשרות חברות לבקש מתכונים של מה ששלחתי.

ושוב, זה לא כדי להוכיח לכם משו, אבל זה הוכיח לי- שאכן טעמו מהמשלוח, ולא בהכרח שהוא עף לפח האשפה הראשון ליד הבית….

אז איך עושים את זה? בעיקרון יש מיליון ושתיים דרכים.

אני אהבתי לבחור רעיון, ולבנות סביבו משו טעים,לבחור אריזות פרקטיות, ואחר כך לחשב הכל הכל. היו יוצאים לי משלוחים במחירים ממש מצחיקים. (לומגלה. פדיחות.)

אין לי תמונות מהכל, אבל כמה דוגמאות שאולי יעזרו פה למישהי: אז שנה אחת הנושא היה אין צייר כאלוקינו ועל פלטת צבעים מפוליגל הודבקו כלים קטנים ממולאים בממרחים או סלטים, על כתמי צבע בצבעים תואמים .

ושנה אחרת היה הנושא: שלא ימכרו לכם לוקשים- דהיינו קערת אטריות שקופה (לוקשען באידיש) עם שלושה רטבים חובקי עולם שהונחו על צלחת עם צילום של גלובוס.

שנה אחרת כלל המשלוח דגים לסוגיהם,(לא צריך להסביר את הקשר… נכון?) ושנה אחרת זה היה ארוז בתוך מגבת מטבח חדשה, מתנה, כן מתנה (שלוש שקל) עם מקל תקוע בקשר, כמו אמתחת, והנושא היה היהודי הנודד. זה אינסופי. כמספר האנשים והחוויות.

וזו היתה עבורי, חוויה כייפית מאד, שהילדים השתתפו בה בשמחה והיו חלק כמעט בכל השלבים (חוץ מהשלב של "יאאאא תפסיקו לשפוךךך, תעופו מהמטבח, יללא) והיווה מן עניין שהם ציפו לו: " אמא, מה את עושה השנה לנשלוח מנות?"

ועוד עניין קטן, שעכשיו בטח יקומו עלי עם מקל שדופק שטיחים ויוציאו לי את כל האבק מהמח המיושן שלי: בעניין המתנות לצוותות החינוכיים. *נורא נורא יפה לתת מתנה. אבל אם הייתי מורה, לא חושבת שהייתי שמחה עם מתנה שמישו הרגיש שהוא "חייב" לתת לי.

*בטח לא במקום משו שהילד בבית צריך (כן כן. קו העוני יורד לתהומות חדשים בתקופת פורים פסח)

*בטח לא בגלל שהאמא מפחדת שאם היא לא תשלח לי את המגש הזה , אני אוהב ואעריך פחות את הבת שלה, (אם זה המצב…. הבעיה הרבה יותר עמוקה ממשלוח מנות טכני….)
*ובטח לא כ"הכרת הטוב", שבזמן שאמא הלכה לקנות לי ת'מתנה, היא דיברה עם כללללל החברות שלה על מה עוד אין לי, ומה מכובד עבורי, ומה לא נדוש, וכבר נגמר לה הסוס מזה, ואוף כבר אין לה זמן לכל זה.

אני חושבת שהייתי מאד מעריכה מכתב כנה ומעריך, גם באמצע השנה, ולאו דוןקא בנקודת הציון הספציפית הזו. זה לא פחות הכרת הטוב בעיני. מקובל? אולי.

ואולי הגיע הזמן לשנות את המקובל הזה, כשכל כך הרבה אנשים נעזרים בהלוואות, בגמחים, בארגוני חסד, ונאבקים כלכלית יומיום, וגם פה, צריכים להילחם כדי להיות בין שתי השורות האלה של. "אלה ששולחים משלוח מנות שווה לרבה/מורה/גננת/מנהל/ת" ובטוחים שהעתיד,שלהם וורוד ומאוהב. עוד מזל שאני לא מורה.

סליחה כנה מכל הצוות החינוכי ששונא אותי עכשיו. אבל נורא רציתי לומר את זה. כבר שנים. מה אני עשיתי? כשאספו כסף בכיתות, שזה היה בעיני המעשה הכי נכון וטוב. וגם- בלי הגזמה, כמובן שהשתתפתי. וכשלא, ארזתי משלוח נחמד, בדיוק כזה כמו ששלחתי לשכנים ולמשפחה, ושלחתי בצירוף מכתב מעריך, ולפעמים עם איזה קרם ידיים חביב או משו קט בסגנון. לא נגררתי להוצאה נכבדה נוספת. ששה ילדים בו זמנית במוסדות חינוך זה עוד תא בארנק. אצלינו היו שנים שהתא הזה היה של לחם וחשבון מים.

אהבו תילדים שלי פחות?? לא נראה לי. בטח לא בגלל המשלוחי מנות. ועד היום עוצרת אותי ברחוב ברכה החביבה והמחייכת, שהיתה הגננת המחליפה בגן של אילה, בכורתי (היום אם לשלושה…) להזכיר לי את מכתבי התודה ששלחתי לה. לא במשלוח מנות. כשרציתי לומר תודה. כשרציתי לשמח אותה, להחזיר לה רגע של נחת, ולהעניק. מה אמרנו המטרה של משלוחי המנות??