זה היה לפני שנות דור.
אולי לפני עשר שנים.
או פחות,
או יותר.
היינו בהונגריה. בבודפשט. לטיול. עם עוד בני משפחה.
ואירופה בעוונותי יפה, ואני אוהבת לבקר בה לחופש נופש אוורור ושחרור.
עוד לפני שנסענו אמר לנו איציק, אחי, שהוא המדריך האחראי בטיולינו אלה, והוא זה שמתכנן את התכניות, ובונה לנו תפריט נסיעות וחוויות, שבמסגרת הטיול – נבקר במוזיאון לזכר השואה ובאנדרטת הנעליים המפורסמת. והימים ימי טרום גוגל השימושית (כבר היה גוגל אבל עוד קראנו לו אינטרנט ולא ידענו להשתמש בו, ומה וכמה הוא יודע על פנינו….) ואני בראש שלי… עם הרקע המלחמתי שלנו פה בארץ חמדת אבות מצפה לאנדרטה כמו שאנדרטה . גדולה כמו שער הניצחון. גבוהה אולי כמו האובליסק. לא יודעת .משהו עם נוכחות. עם עצמה. שואה או לא?!
עוד באתר:
באחד הימים בטיולינו ביקרנו באי מארגיט. האי מארגיט ממוקם באמצע הדנובה הנמתחת וחוצה את העיר בודפשט לבודה ופסט, החלק העתיק והחלק החדש יותר. הוא מנוצל יפה כמרכז נופש וספורט למשפחה. אופניים, גם מוזרים ומיוחדים ספורט ימי, ספא, ומסלולי טיול והליכה מוקפים במי הדנובה בפסטורליות. אנשים נינוחים צועדים להנאתם עם בעלי חיים או בלי. ובקצה האי ספא מפנק למי שחשקה נפשו בפינוק ומנוחה שלמה לגוף. מובלעת של רוגע במרכז העיר, מנותק מן העיר וההמולה. כאילו ליפול לעולם אחר.
בילינו שם אחה"צ כייפי בפיקניק ובשלווה. צפינו בשעה היפה של שקיעה ובין ערביים, יורדת ונחה באיטיות על הדנובה הכחולה. היה מושלם. החלטנו לשוב ברגל לעיר. חצינו את הגשר וצעדנו להנאתינו על גדת הדנובה בערב המקסים הזה.
לפתע נתקעתי במשו.
איי.
אני מביטה למטה, תחתי, ומגחכת.
"היי תסתכלו. נעליים" זוג נעלי אשה כהות וישנות מונחות באקראיות קרוב לגדה.
בדחף שטותי בעטתי בנעליים לכיוון הנהר.
אחחח.
זה כאב.
הנעל לא זזה.
היא היתה ממתכת. קשה וקרה.
"היי, תסתכלו קטע, הנעליים מחוברות לרצפה". לפתע אמר אחי: "היי תראו, יש פה עוד זוג" ופתאום ראינו עוד אחד ועוד אחד… עשרות זוגות נעליים מונחות באגביות לאורך גדת הנהר. נעליים של ילדים של גברים של נשים. גרומות. עדינות. גדולות. קטנות. כולן ממתכת. מונחות כאילו מישהו חלץ אותן הרגע. הרגע ממש וקבועות לרצפה לנצח נצחים.
והן שותקות בצווחה ענקית.
והן עדות חיה ודוממת.
ואז אמר בשקט אחד מאיתנו: "אני חושב שזו האנדרטה של הנעליים….."
היה שקט נורא.
והחושך העמיק יותר.
הכאב שלי היה עצום.
דווקא הפשטות. הגודל שלא היה. האגביות. המקריות שהפגישה אותי עם ההיסטוריה הנוראית.
עמדתי ליד הנעליים ובכיתי.
בכיתי את השואה הזו,
ששלחה מיליונים של אנשים נשים וטף לאבדון בכוונת זדון,
ואת הנעליים שלהם,
השאירו כך זרוקות לאנחות,
על שפת הנהר.
סיפורה של האנדרטה הוא סיפורם של יהודי בודפשט שנאספו אל הנהר,
ונורו אל תוכו,
ע"י הנאצים.
אנשים
נשים
וטף.
ויש אומרים
כי מאותו היום
נקראה הדנובה –
הדנובה האדומה
על שם הצבע שקיבלו מימיה הצלולים והכחולים.
צבע דם היהודים.
ת.נ.צ.ב.ה.
