הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן קיימה היום (ה') דיון נוסף לשמיעת עדויות של משפחות הילדים החטופים. חלק מהעדויות נמסרו בוועדות החקירה לאורך השנים וחלקם נשמעות לראשונה. יו"ר הוועדה ח"כ נורית קורן פתחה את הדיון ואמרה כי המשמעות של העדות על ההנחיה של הצנזורה היא – שהיה גורם ממשלתי שנתן הוראה והוביל את הפרשייה. הועדות התעלמו מעדויות מפלילות ולא עשו דבר. הוועדה תמשיך לחקור על מנת שנדע מי נתן את ההוראה וכך נגיע למידע שיוביל אותנו למצוא את הילדים. היא ביקשה להודות לאשת התקשורת רינה מצליח על העיסוק בנושא, הכנת הסרט והשארה הנושא על סדר היום הציבורי. במסגרת הדיון שמעה הוועדה עדויות של עולים מפרס ותימן אשר סיפרו על החטיפה. על פי העדויות, חטיפות הילדים התפרסו בין השנים 1943, לפני קום המדינה, ועד לשנת 1962.
ציון צברי סיפר כי נולד בבית היולדות בחדרה. האם הגיעה להניק אותו מידי יום, ובאחד הימים האם לא מצאה אותו. לאחר ששאלה ואיימה על האחיות, נפרצה דלת של חדר סגור שם היה ציון לבדו. אמו לקחה אותו מבית היולדות וכך הוא ניצל.
יחזקאל יהודה סיפר כי הוריו הגיעו למעברה בעין הנציב. אחיו אברהם (בן 3) נלקח לבית החולים בעפולה, לאחר שקיבל מכה. כשבאה האם לאסוף אותו, נאמר לה שהוא מת. ההורים הלכו לחפש אותו ובית החולים הפנה אותם אל חלקה שלא היה בה שום סימן. עוד סיפר כי האם עדין זוכרת שהמנקה בבית החולים אמרה לה בפרסית שהילד לא מת אלא נגנב. בחקירה שקיים מצא פתק פטירה אך לא תעודה וכן שתעודת הזהות בוטלה בשנת 1953, כנראה לאחר שאומץ והוצא לחו"ל.
עוד באתר:
שרה זהבי סיפרה "הייתי בת 13 כשעלינו לארץ לראש העין. אחי התינוק נולד יומיים לפני היציאה מתימן. כשהגענו נלקח לבית התינוקות. באחד הימים כשהאם הלכה להניק אותו, הוא נעלם. אמרו להורים שהילד מת. המשפחה פנתה לחברה קדישא שאמרו להם לא לשבת שבעה משום שהם לא קיבלו אף תינוק לקבורה, והתינוק חי".
ורד שרעבי שמשפחתה התגוררה בגבעת עדה. בגיל 7 חודשים הילדה שלומית הרגישה לא טוב ונלקחה לבית החולים. לאחר חמישה ימים אמרו לאם ללכת להביא בגדים כדי לקחת אותה. כשהאב הגיע עם הבגדים נאמר לו שהיא נפטרה. האב נדרש לשם לבית חולים על הקבורה ולהביא אישור שהיא בתו. כשחזר נאמר לו שהיא כבר נקברה במחנה דוד בחיפה. עד היום אין רישום בכל החברה קדישא של הקבורה. לוועדת החקירה נאמר שכל המסמכים של החברה קדישא – נשרפו.
רבקה מנחם סיפרה "בשנת 1962, אחותי התאומה נלקחה. ניסיתי לחפש בשירות למען הילד את התאומה שלי. חיפשנו בבית הקברות סגולה, והשטח היה ריק. רק לאחר מכן נוספו מצבות שאינן מעידות על שום דבר. אחותה, מזל רצון, סיפרה שהיא הייתה בת שבע בזמן החטיפה. שלומית נלקחה לבית חולים צהלון ביפו. ביום השלישי לאשפוז נאמר לאב שאחת התאומות נפטרה. האם התחילה להשתולל ובקשה את הגופה. לאחר כיומיים, ביקשו מהאם חלב אם ובדיקות דם. היא סירבה ושאבו ממנה חלב בכוח. לאחר שהרב עוזי משולם העיר את נושא החטיפות, הגענו לבית הקברות סגולה, ראינו טרקטור שחופר קברים ולאחר מכן הדביקו שיש. בתוך שבועות ספורים הכינו מצבות מאולתרות".
רחל קראווני סיפרה "אני הייתי בת שבע. אחותי, צביה, הייתה בת שנתיים. היה לה פצע במצח ונאמר להורים שצריך לקחת אותה לבית חולים. לאחר שלושה ימים נאמר להם שהילדה מתה וגירשו את ההורים. רשמו להם פתק "הילדה מתה" על פי הרישומים הילדה נקברה בשלושה בתי קברות שונים".
תמר אביבי סיפרה בדיון "נולדתי בבית יולדת רחובות תאומה לאמנון. בגיל עשרה חודשים בשנת 1951, חלינו בשלשול, אושפזנו בבית יולדות רחובות. לאחר מספר ימים אמרו להורים שהתאום מת ונקבר. כל השנים סירבתי להכיר בחור תימני להקים בית בישראל כי חששתי שבטעות אתחתן עם אחי החטוף".
עדויות נוספות נשמעו בדיון ויו"ר הוועדה, ח"כ נורית קורן, סיכמה את הדיון ואמרה כי הוועדה תמשיך לאסוף עדויות ומידע שוועדות החקירה הסתירו. חשוב שמשפחות שעדיין לא התלוננו בפני ועדות החקירה יגיעו למסור עדות על מנת שנדע על כמה ילדים מדובר.
קורן שבה וקראה לאנשים היודעים שאומצו בגיל צעיר "לבוא ולתת עדות" אף אחד לא ייקח אותם או יפגע בהם, הוסיפה ואמרה המשפחות רוצות להעביר את המסר: "אנחנו לא הפקרנו". הוועדה מבקשת מהארגונים שטיפלו בתינוקות ויצו ונעמת שיגיעו לוועדה ויחשפו מידע. כמו כן נעשתה פנייה לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן ולמפכ"ל המשטרה, על מנת לקבל את כל חומרי החקירה של הרב עוזי משולם.
