כשאנחנו דואגים, המוח מציף אותנו במחשבות כגון "מה יהיה אם יקרה משהו שלילי או לא יקרה משהו חיובי, מה יאמרו עלי בחברה, או מה לא יאמרו עלי". והמוח שלנו, מעבר לכך שהוא דש שוב ושוב את המחשבות, נעזר בכוח הדמיון שמפרה את המחשבה. וכך השילוב של דמיון פורה ומחשבה מואצת יוצרים במחשבה של האדם דאגות רבות שמקשות עליו לתפקד.
ולכן, להגדיר בעיה, לא פעם הינו חצי פתרון, כי לפני שאנחנו מגדירים את הבעיה, היא יכולה להיראות לנו כאילו אין סיכוי לעולם שנתמודד איתה בשל עוצמתה. אבל מרגע שהגדרנו אותה, (כמשמעות המילה הגדרה, מלשון גדר) הגבלנו אותה. מהרגע שהגבלנו אותה, ומבינים שזה לא כל כך גרוע, שזה גם קצת בר פתרון, זה עצמו מרגיע יותר.
עוד באתר:
ומספיק שנהיה קצת יותר רגועים על מנת שנוכל להגיב לבעיה ממקום טוב ויעיל יותר.
המח שלנו לפעמים הינו החבר הכי טוב שלנו, ולפעמים יכול להיות אויב גדול. לפעמים הוא זוכר מה שאנחנו רוצים לזכור, אומנם לפעמים הוא זוכר את כל הזיכרונות שאנחנו כל כך רוצים לשכוח. ולפעמים אותם זיכרונות מופעים אצלנו בתודעה בצורה מוחשית מאוד.
ולכן אם יש לנו יותר מדי דאגות, נקציב זמן במהלך היום, זמן שקרוי: "זמן דאגה" . עשרים דקות כל יום בזמן קבוע. לדוגמא: בין עשר לעשר ועשרים בבוקר, או בין ארבע לארבע ועשרים אחר הצהריים. עשרים דקות שבהן אנחנו עסוקים רק בדאגות.
ועשרים וארבע שעות לפני כן נרשום את כל הדאגות. ואם צריך, כדאי להסתובב עם דף ועט ולרשום באותו יום את כל הדאגות על דף, ובאותן עשרים דקות שהקצבנו לעצמנו כ"זמן דאגה" ביום, נחשוב עליהן. ולמה זה טוב?
בגלל שכשאנחנו מקדישים זמן לדאגות המח שלנו עובר תהליך של התניה. המח שלנו כעבור עשרה עד חמישה עשר יום עובר תהליך של התניה שאומר לעצמו: ״אם צריך לדאוג, זה בסדר אבל רק באותן עשרים דקות שהקצבנו לעצמנו ולא יותר״. זהו תהליך שעושה שינוי עצום בחיים מכיוון שהוא כל כך מיקל עלינו במהלך היום.
ויש משהו נוסף בדף הזה שעליו אנחנו רושמים את הדאגות שלנו. אנחנו כאילו אומרים לעצמנו: ״הדאגה נמצאת על הדף ולא בלב שלי. שהדף יסבול ולא אני״.
ולאחר שעשינו את זה פשוט נזרוק את הדף עם "הדאגות שבו״ לפח.
וחוץ מזה, כשנקדיש זמן באותן עשרים דקות, נראה שבהתחלה אנחנו נסחפים אחרי הדאגה. אבל עם הזמן, כשנחשוב על הדאגות בזמן קבוע, אט אט נראה שהן פועלות בצורה לא הגיונית. ונחוש את חוסר ההיגיון שבהן. ובדרך כלל אחרי יומיים שלוש, באותן עשרים דקות שהקדשנו לעצמנו לזמן דאגה, נשים לב שאחרי שבע עד עשר דקות כבר אין לנו יותר על מה לחשוב. כמה האדם יכול לחשוב? מה יהיה אם הילד לא יצליח בלימודים. מה יהיה אם לא נמצא שידוך. מה יהיה אם יפטרו אותי מהעבודה.
חשוב שנזכור שלדאגות אין אופי הגיוני, ולכן הן כל כך משתלטות עלינו. כי לדאגות אין כל כך הרבה הגיון… ואנחנו מנסים להילחם אתן עם ההגיון. יש פתגם יפה שאומר שללב יש הגיון שההגיון לא יכול להבין. וכך גם פה, אי אפשר להתווכח עם הדאגות בשפת ההגיון.
ואז קורה משהו מעניין. כשאנחנו ביוזמתנו מגיעים אל הדאגות ואומרים להן, קדימה כעת אלו העשרים דקות זמן דאגה, בואו נתחיל לדאוג. כשאנחנו מנסים לחשוב עליהן במכוון הן מתפוגגות.
ונסיים בעצה אחרונה. ננסה לכתוב את הדאגות במהלך אותן עשרים דקות. זה עוד יותר טוב בגלל שכשאנחנו כותבים, אנחנו מאטים את קצב החשיבה. וזה חשוב כי הדאגות שלנו ניזונות מקצב חשיבה מהיר, וכשאנחנו כותבים את תיאור הדאגות שלנו בצורה מפורטת מאד, אנחנו מנטרלים את העוקץ שבדאגה…
הרב אייל אונגר: מזכירות 054-8477627
לרכישת ערכת שלום בית 1-700-500-024
