דודה זהבה, היתה השכנה המבוגרת שגרה תחתינו, בקומה שניה, עם בעלה, דוד חיים, ע"ה. היא היתה גננת בחסד, קודם ממש בגני ילדים, ואז כגננת פרטית בבית, לילדים שהתקשו. בהמון אהבה היא ישבה איתם והעניקה להם ידע, וגם חיבוק , תשומת לב, בטחון ואהבה.
אנחנו גרנו בקומה למעלה, משפחה עם ארבעה זאטוטים שהפכו לחמישה, ואמא אחת שהשתלטה, או לא, 24/7 על "הכנופיה". אותי, למרבה ההודיה, חינכו ההורים שלי להתחשב מאד בשכנים, וכך, כיון שגרנו מעל הדודים המבוגרים, נעלי בית מרעישו, משחקי כדור, גולות, חבל וגומי, וכל שאר המשחקים המרעישים, היו מחוץ לתחום. "ילדים לא לגרור כסאות, לא לקפוץ, לא לערבב את הלגו, דודה זהבה גרה למטה, תתחשבו". אלו היה המשפטים שנשמעו אצלינו בבית.
וכל פעם שהייתי פוגשת את דודה זהבה בחדר המדרגות, הייתי מתנצלת, כי ידעתי שכל כמה שאנחנו משתדלים, עדיין טפיפות רגלי הטף שלי, מטפטפות מעל הראש שלה ושל דוד חיים. ודודה זהבה החמודה, תמיד בחיוך רחב, ובהמון אהבה היתה מרגיעה אותי שהכל בסדר, וזה נורמלי, ובגדר הנורמה מאד, שזה רעש טבעי של ילדים, ועד "מֵייאָה וֶשְֹרִים" !! (ילדים???? אמאלהההה)
זו היתה שכנות מופלאה.
עוד באתר:
יומאחד, חלה צבי אריה, הבן שלי, בדלקת ריאות. וכמו ילד טוב, הוא תפס את הדלקת חזק בשתי הידיים ובכל עשרים הציפורניים שהיו לו. ימים על ימים הוא היה בבית, (כמעט חודש). דודה זהבה היתה עולה אלינו בשעותיה הפנויות עם "מה במשבצת" (משחק שנולד לפני שהמציאו את המילה קוגניטיבי) ועם ספרים, והיתה יושבת איתו להעביר לו את הזמן.
האניביוטיקה הראשונה לא השפיעה. לשניה הוא היה רגיש, השלישית לא עזרה, המצב הלך והדרדר, ואני ראיתי אותו מתמוסס לי מול העיניים. במוצ"ש אחד, כשמצבו החמיר מאד, באו ההורים שלי לקחת אותי אליהם, כדי שלא נהיה לבד עם הילד החולה, ועם האחים הקטנים הזקוקים לטיפול. ארזתי בגדים לחבורה, ונעלתי את הדלת.
ביום שלישי, צלצל הטלפון אצל הורי שיחיו. בדיוק הייתי ליד המכשיר (מי חלם על פלאפונים….מקסימווווום אלחוטי) ועניתי לשיחה:
"שלום, זה משפחת רוט?"
אני:"כן"
"דסי נמצאת? אפשר לדבר איתה?"
אני:"מדברת, זה דסי"
"הוי דסי, מה שלומך? זה זהבה מדברת, אני כל כך דואגת, כבר כמה ימים שאין רעש למעלה, אני לא שומעת את הילדים, ואני ממש דואגת מה איתכם. מה שלום הילד?? איך הוא? איך אתם??"
א ת ם מ ב י נ י ם ???
הרעש הזה, מה שאני כלכך הרגשתי לונעים בגללו, היה הסימן שלה שהכל בסדר. עמדתי במסדרון אצל אמא שלי, מחזיקה את השפופרת ביד, ובוכה מהתרגשות.
הלב החם הזה.
האכפתיות.
האהבה.
כל המילים החמות, הדאגה, המעשים, החיוכים, הכל נכנס ברגע הזה.
אז הבנתי, מה אני רוצה להיות, כשאהיה גדולה.
בדיוק ככה.
אשה, שהופכת את הלימונים שלה ללימונדה. אשה, שהלימונים שלה, הם נכס יקר, כי בעצם, לימון חמוץ, זה הכי הכי. הכל תלוי בנקודת המבט.
ולמה אני מספרת לכם את זה היום?
תשמעו קטע,
לפני מספר שבועות, פגשתי מישהו, שלמד אצל דודה זהבה בגן (ארבעים וחמש שנה אחורה). וכשהוא קלט מאין אני, מחיפה, הוא החל להיזכר בהמון דברים מעברו ולשאול.
בית הספר, חברים, המורים. סוג של עבר חצי משותף.
ואחת השאלות, היתה, האם, אולי, במקרה, הכרתי אשה, חסידית, שקראו לה זהבה, שהיתה גננת.
יאא איך חייכתי.
מכירה בטח מכירה.
הוא כלכך התרגש.
בבת אחת הוא נזרק שנים אחורה. אל האהבה והחיבוקים שקיבל ממנה ("עם הסוודר האפור שלי"), לזמן שהקדישה לאחיו הגדול, ולכל החום והערכים שנטעה בו אז, לפני המון שנים. נטיעות שהלכו עמו לאורך השנים, וממלאות אותו גם היום בגעגוע ובהערכה לזהבה הגננת, ואת חייו באהבה לזולת ולסובב.
הוא גר בארה"ב. והגיע לארץ לשמחה.
ו"תפרנו" מפגש פסגה, בין דוד, הילד מאז, שהיום הוא הרב דוד, לבין זהבה הגננת האוהבת והאהובה.
היום הם נפגשו.
קפצתי לפגוש אותם בסלון המטופח והחמים של דודה זהבה.
למותר לציין את ההתרגשות של שניהם. הזיכרונות שעפו באוויר, הסיפורים, המילים, התחושות. היו שם כל המרכיבים לעוגה משובחת של סגירת מעגל. משפט אחד שאמר ר' דוד לזהבה, ריגש אותי מאד: "את הִֹשְפַּעְת על החיים שלי. בעצם…. גם על החיים של הילדים שלי השפעת"
זה דגדג לי עמוק בלב. זה נקרא השקעה לטווח ארוך. השקעה רב דורית. אהבה, זו המניה הכי זולה, וזמינה, ועם טווח ותשואות, גבוהות משנוכל לשער.
ואם תשאלו מה ביקשתי מדודה זהבה?
ביקשתי ממנה, שתברך אותי, שאזכה בעז"ה גם, שיבוא מישהו, אי שם כשאתבגר, ואזכה לשמוע ממנו, שכך השפעתי על חייו, והוא נושא את דמות התנהגותי, עמוק בליבו.
שנזכה כולנו.
ואם תראו אותי, היום, עם פנקס, מטריה ומשקפיים מגדילות, תדעו שזה בגלל שהיום אני מרגישה כמעט שדכנית..
לחיי סגירת מעגלים.
