צפון תל אביב, בית בוהמייני משהו, חלק מהנוכחות כבר השתתפו בהפרשת חלה בעבר, וכולן, כך עושה רושם, מצפות לחוות חוויה נשית מלכדת.
סיבת ההתכנסות היא "הפרשת חלה ללידה קלה"… הלב שלי פועם במרץ בעיקר בגלל הרכב המשתתפות, זירת האירוע, ובעיקר בשל כלת השמחה, האישה ההריונית שיושבת מולי שזו עבורה הלידה הראשונה. אני נושאת תפילה בלבי ואוצרת את המראות המרגשים.
מפתיע ומרגש לראות את הבנות מדליקות נרות צפופים על מגש ולענות על שאלותיהן. אני מסבירה לבנות החן את ראשי התיבות חנ"ה והפמיניסטיות שבחבורה נדלקות על הרעיונות העמוקים הקשורים באישה היהודייה.
עוד באתר:
מחוץ לחלון הבית קול ענות. ברחוב מתקיימת הפגנת מחאה אנטי יהודית כלשהי אבל בפנים, מאום לא מפריע לאווירת הקדושה. חומות הציניות נופלות ואני חוזה במו עיני באחוות נשים ואהבת ישראל אמיתית. זה מרגש אותי כי זה אמיתי. הן מברכות אחת את השנייה בכוונה ומכל הלב.
צופָה מהצד הייתה מתקשה להאמין למראה עיניה. הן נראות כמו צעירות תל-אביביות מצליחות ומברכות על הפרשת חלה בעצימת עיניים ובכוונה כמו נשים חרדיות מלידה. הן מניפות למעלה את פיסת העיסה המופרשת – ראשית עריסותיכם חלה – ואני מסתכלת לאישה שעומדת ללדת ומבינה שכולן הגיעו לפה על מנת שהיא תזכה ללידה קלה.
בראשי עולה שמו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ואני חושבת לעצמי שסנגורן של ישראל היה עושה מטעמים מאירוע כזה. הן אינן יודעות (וגם אני לא) באותה העת שהברכות החמות שלהן יוסיפו להדהד בראשי בשבת שאחרי, שעה שמצאתי את עצמי בחדר לידה עם יולדת אחרת שכרעה ללדת, עצמי ובשרי… בכ"ח תמוז נולד לנו נכד קטן וחמוד. מכירות את "כל המתפלל על חברו – נענה תחילה"?
בצאת השבת הגיעה אלינו בשורת האיוב על הטבח ביישוב חלמיש בליל שבת לא לפני שהספקתי לשתף את האירוע האישי והמשמח שלי ברשת החברתית. "לא צריך לשתף שמחה אישית בלילה שכזה בו כולנו כל כך כואבים את הפיגוע הנורא שקרה בחלמיש. לא מתאים ולא שייך. שמרו את השמחה האישית בצנעה בקרב משפחתכם ולא בפרהסיה. כמדומני, כחבדניקית את צריכה להבין את הניואנסים"…
את ההודעה הזו קיבלתי זמן קצר לאחר צאת השבת. היא גרמה לי לחשוב ולבדוק מה אומר הרבי על-כך. מתברר שהרבי התייחס לכך לא אחת והדברים מקבלים משמעות גדולה יותר לקראת השבת הזו – שבת חזון – בו אנחנו זוכים לראות את בית המקדש השלישי.
הרבי הורה לנו לא לתת לרוע לנצח. זה לא אומר להתעלם מהאבל, העצב והכאב על הפיגוע המזוויע, אבל זה גם לא אומר לא לשמוח בשמחה הפרטית שלנו שהיא שמחת האומה בבוא נשמה יהודייה חדשה לעולם. אדרבה, משנכנס אב, ממעטין (באבל). איך? על ידי שמחה. שמחה שזכינו להיות יהודים שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו – והקב"ה מצילנו מידם!
—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מרצה, מנחת אירועים, יועצת עסקית ומגישת התכנית "עניין משפחתי" | לתגובות: [email protected]
