דעה • הדמעה הנסתרת: מצוקות חברתיות

"אמא" לוחשת לי בת השמונה בעיניים חולמניות משו "את יודעת מה חלמתי בלילה?" אנוכי מורגלת כבר בסיפורים על חלומות עצובים ומצחיקים, על חזיונות משונים מבית היוצר שלה. "חלמתי שעשו לנו סלט בבית הספר ואני כבר לא בכיתה שלי." רואה אותה שני עיניה בצבע אגוז מבהיק מנצנצות בתקווה שהחלום יתגשם."למה, מה רע בכיתה שלך עכשיו שאת רוצה שייקחו אותך כמו בננה או תפוז ויערבבו אותך?" אני ספק שואלת ספק מתבדחת אך היא לחלוטין לא מבינה, מבחינתה אין לה חברות בכיתה ו.. אני קולטת בין הייבבות המתפרצות מתוך הידיים הקפוצות אין לה ליד מי לשבת ביום הראשון. כמה עצוב.

המחשבות שלי נודדות על כל אותם ילדים שונים שהחברה מציקה להם ודוחה אותם על לא עוול בכפם. נזכרת בבן של רבינוביץ שלעולם לא ראיתי אותו בלי חתיכת עוגה או שלגון ביד נוטף מאושר ושומן, ואת היחס של ילדי החצר אליו. כן השמן הדחוי והמושפל שגם אם אי פעם תכנן לשנות את מראהו החברה לא היטיבה עימו ולא נתנה לו צאנס. כהורים אנחנו שולחים בבוקר את הילדים ועושים כמיטב יכולתינו כדי לגונן עליהם, אך מה קורה בבית הספר שעה שאין מי שיגונן ויעטוף, והאם יש לנו דרך לדעת מה הם עוברים והאם אי מי פוצע את ליבם הקטנטן.

ובכלל כשהילד חוזר ומספר סיפורים על מה שהוא חווה בצבעים חיים האם הוא בודה מליבו כי כך היה לו נח באותו רגע, הרי בסופו של דבר ילדים נוטים להגזים.
אספר לכם סיפור, יום אחד נודע לי באקראי שמספר ילדים לא מבוטל מתעלל בבן שלי בתלמוד תורה ובני הבכור מגן עליו. על פניו ביום יום הוא היה נראה שמח ומאושר ותמיד כשדרשתי בשלומו ואיך היה בתלמוד תורה הוא לא אמר כלום. רק שהכל בסדר והוא נהנה, ציוניו תמיד היו מאה כך שמבחינה לימודית ראיתי שהכל מושלם וכאמא הייתי רגועה מאד, ובפועל הילד עבר התעללות נפשית מצד גדולים ממנו מבלי שהייתי לי ממש היכולת לדעת על כך כי זה קרה בעיקר בהפסקות, ומסתבר שהתעללות בילד יכולה לקרות בכל כך הרבה דרכים שונות ומגוונות בדרך מהת"ת, בתחנת האוטובוס, בשטח הברזיה וכו.

עוד באתר:

'התנערי מעפר קומי'

על גמלים, גירושין, והקול הפנימי שצף מחדש

הרב אריה אטינגר

כעת בשידור חי

קובי ומנדי בעימות סוער: אז מי בעצם הדרייבר?

קובי ברומר ומנדי וייס

לאחר התבצרות

תיעוד מיוחד: לוחמי הימ"מ מחסלים מחבל חמוש

קובי פינקלר

היום באוטוטוקר

צפו בפרק המלא: טוקר הפך לנהג הסעות; אבי דרור מצטרף

מנחם טוקר

מה אני רוצה לאמר בזה? המשפט האלמותי היו עירניים לא תמיד מספיק כי ילדים מתרגלים למצבים מאד מהר והשפלות על בסיס קבוע או אירועים כאלה ואחרים יכולים להפוך מהר מאד לשגרה. אז כן תשאול אינסופי של הילדים, בקורי פתע במקום לימודיהם, קשר רציף עם המחנכים יכול לעזור מאד. וחינוך הילדים שלנו בבית פנימה לעולם לא להשפיל או להכאיב לשונה מהם, למוזר לחלש.

ויותר מהכל תפילות אמיתיות על כל כל דבר ולו הפשוט ביותר , לתפילות על ילדים ושל ילדים יש מקום שמור מיוחד ליד כסא הכבוד, שנזכה לכוון במילים שבתפילה "שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה".

שנת לימודים רגועה ומוצלחת.