הציר המרכזי סביבו בנויה כל תוכנית הוא נושא שמעניין אותי וקרוב אלי, המתקשר עם התאריך של יום השידור ו/או עם פרשת השבוע. התכנית הראשונה למשל, שודרה בתאריך ז' בחשוון ועסקה בחזרה המבורכת לשגרה ודרכי ההתמודדות שלנו איתה, התוכנית השנייה התנהלה בהשראתו של אברהם אבינו גיבור פרשת וירא ועסקה בחסד ובהכנסת אורחים.
התכנית השלישית פגשה אותנו ערב פרשת חיי שרה, ובה סיפרתי ושיתפתי אתכן בנושאי יום ההולדת שלי וימי הולדת בכלל.
אנחנו כבר בתכנית השביעית ואתם יכולים לנחש שמן הסתם אני רוצה להצליח ולעניין אתכן בתכנית הזו – החדשה בשבילי – אלא שלמילה "להצליח" חייב להצטרף התואר "בגדול".
עוד באתר:
אנחנו רוצים שיחמיאו לנו ויגידו "וואוו! זה נשמע ממש טוב". או אפילו "איזו הצלחה גדולה, איך עושים את זה?!".
הצורך הזה בעידוד וקבלת אישור להצלחה קיים במידה גדושה, והוא חי בכפיפה אחת, גם אם לא בהרמוניה מופלאה עם ביקורת עצמית שעובדת שעות נוספות.
אני לעולם לא מפרגנת לעצמי את כל המילים היפות שהייתי מעתירה עליכן, לו הייתן אתן שם ברדיו.
אני "זכיתי" ממני להתחשבנות על כל שניית גמגום, להקפדה על כל מילה או אות מיותרת. ככה זה כשהאגו עובד שעות נוספות.
כמה מבלבלת הביקורת העצמית? כמה אגו יש בה? האם לא כך ברא אותי ה'? עם הפה הזה? הכישרון (או לא) הזה, הליפסוס, הגמגום, היתר והחסר?
האם אני מבקרת אותי או את יציר כפיו של הקב"ה? האם אני מעיזה לחשוב שהוא היה צריך לברוא אותי אחרת? ומי אני, עם כל הכבוד, שאגיד לו איך לברוא את ברואיו?
האמת היא שמדובר במציאות מבלבלת. צריך פוקוס גדול ומיקוד מיוחד כדי לא ליפול ולהגיד זהו זה. "זה המקסימום שאני יכולה להפיק מעצמי" – זה מה יש! אלא להמשיך ולעבוד ולהשקיע ולעשות עוד ועוד כמיטב יכולתי, להמשיך לצעוד ולהתקדם ללמוד ולהתפתח, אך מצד שני לא לשכוח לרגע ש"הכל משלו".
אני שלו – ההצלחות שלי הם שלו, וכך גם הכשלונות. עלי מוטל רק לצמצם את עצמי ולתת לה' מרחב בחיי, לדאוג שוב ושוב להשלים את המשימה על הצד הטוב והנכון ביותר, ולבקש שהפחד והחרדה לא ישתקו אותי ולא ימנעו ממני ללכת הלאה,
הצלחות קטנות מצטרפות והופכות להצלחה גדולה. אני מרגישה צורך להודות לקב"ה על ניסים שבכל יום, בין אם בתחום הפיזי ובין אם בתחום הרוחני והנפשי, ולהתפלל לקב"ה שאצליח להתמקד בהצלחות האלה ולהתעודד מהן כדי להמשיך כל יום ליום נוסף.
בפרשת וישב אנו קוראים על עלילותיו של יוסף. לאחר שאחיו מכרו אותו לעבדות הוא הפך עבד לפוטיפר. מהר מאד נוכח אדונו לדעת כי "ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח" (בראשית, לט). עקב כך פוטיפר ממנה אותו לנהל את משק ביתו.
ובינתיים מתבשלות הצרות אצל יוסף, אשת אדונו דואגת שיושלך לבית הכלא. אולם לא חולף זמן רב עד שהאסיר החדש מצליח למצוא חן בעיני מי שמנהל את בית הסוהר. וכתוצאה מכך הוא ממנה את יוסף לנהל את בית הסוהר".
קריאה דקדקנית של הבדלי הנוסח שבין תיאורי שתי ההצלחות בתורה – זו שבביתו של פוטיפר וזו שבבית הכלא – חושפת את המפתח להצלחה אמיתית ומוחלטת.
כשהבורא כלל אותך ברשימת המועמדים לנחול הצלחה בחיים, פתוחים לפניך שני נתיבים אפשריים שבהם תוכל לצעוד. האחד – לחשוב כי ידך שלך היא משיגה את ההצלחה, בסיוע ובתמיכה של האלוקים.
הדרך השניה היא לראות כי האלוקים הוא המקור האמיתי להצלחתך, ואילו המאמץ האנושי משמש רק ככלי שדרכו זורמת אליך ברכת הבורא.
כאשר יוסף היה עבד בבית פוטיפר הוא הניח שהוא השיג את הצלחתו במו ידיו – בעזרתו של אלוקים, כמובן. "וכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו". אך בהיותו אסיר תפיסתו השתנתה: "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד". כאן לא מוזכרות ידיו של יוסף – הצלחתו לא באה ממעשיו שלו, אלא צמחה כולה ממקור על-טבעי. כבר לא "אשר הוא עושה", עכשיו מדובר בה'. הוא זה שהטה אליו את חסדו של שר האסורים, הוא זה שנתן חינו בעיניו של שר בית הסוהר.
המפתח להצלחה בעולמנו זה הוא לפתוח בחייך מרחב לברכותיו של הקב"ה. ככל שתהיה פחות עסוק בעצמך, כך תשאיר מרחב גדול יותר שיוכל להתמלא בנוכחותו יתברך ובשפע החסד והברכה הנלווים אליה. כשכל ישותך מלאה באגו מנופח, לא נשאר מקום לאלוקים.
חוויית המאסר העניקה ליוסף מידה בריאה של ענווה. ככל שהצטמצמה הערכתו העצמית כן גדלה נוכחותו של אלוקים בחייו, והצלחתו גדלה והלכה. עם זאת, "ידו" הייתה עדיין גורם דומיננטי, אף שהייתה חלולה דייה בשביל לאפשר לברכת אלוקים למלא אותה. ולא שלפני כן לא הכיר בברכת ה', אלא שעדיין חשב שהדבר נובע מ"אשר הוא עושה".
כשהפך יוסף לאסיר הוא היה שבור לחלוטין. הקטנה נוספת זו של עצמיותו סללה את הדרך לנוכחות אלוקית שלמה יותר בתוך ישותו. כעת כבר לא הייתה הצלחתו תלויה בידיו, אלא הגיעה ממקור גבוה ממנו הרבה יותר.
זוהי אפוא הדרך המוליכה מבית הסוהר להצלחה. כדי לקבל את ברכת השמים ואת שפע ההצלחה ייתכן שתידרש לעבור במשך תקופה מסוימת בבית הסוהר אבל כך תוכל להתעלות וללמוד שהכל מידו הטובה, הפתוחה והרחבה.
יכול להיות שהסיפור של יוסף הצדיק הוא מקרה קיצוני. רובנו יכולים להתחיל בכך שנשלח את האגו שלנו למאסר מאחורי מנעול ובריח.
בשם ה' נעשה ונצליח!
