השעה 1:30 לפנות בוקר, יום חמישי. אני נלחמת בעיניים, המבקשות להיכנע לכוח המשיכה. זה היה יום ארוך וכל כולי כמהה למנוחה. בשעה טובה, אני מגיעה למלון "כינר" בטבריה, להרצות בכנס שיתחיל מחר בבוקר. "עוד רגע" אני מעודדת את עצמי, "מאמץ אחרון! עוד רגע, מקלחת ולישון". אני מחנה את הרכב בשארית הכוחות, ומעבירה למוחי המנומנם את הפקודות: "עצרי את הרכב. הרימי את בלם היד. התירי את חגורת הבטיחות. פתחי את תא המטען. הוציאי את המזוודה"…רגע של בלק אאוט…אני חוזרת: "הוציאי את המזוודה". המזוודה? אין קול ואין עונה, ואין, גם אין מזוודה! קולי נשבר: "זה לא יתכן!", אבל את האמת אני כבר יודעת…זה כן! המזוודה, הבגדים, האיפור, הסידור, הכל נשאר מאחור.
בו ברגע העייפות נשכחה, הפתיל נדלק וכל כולי דרוכה. הראש מתחיל לנבור, לשחזר אירועים, וכמובן לחפש אשמים. בלי לחשוב על השעה או על התוצאה, היד כבר מחייגת ונפתח לו מונולוג קולני: "מה כבר ביקשתי?! שתכניס את המזוודה לרכב?! הרי הצעת לעזור" בלי להפסיק או לחכות לתגובה, אני משיכה לשלב הבא: רחמים עצמיים, ייאוש אכזבה… "הלו? הלו?" אין תשובה…
עוד באתר:
זהו! שקט! החניה של המלון שקטה, הרכב דומם, בלובי אין איש רק אני, רחל בולטון עם תיק צד….
נשארתי עלובה, לאן אוליך את הבושה, רק בגללו התגליתי כטיפשה.
אני נעצרת מול מראה ושואלת: "על מי את בעצם כועסת? מי האשם פה בכל הסיפור? מי התעצל ללמוד את השיעור?" חשבתי לרגע, מתבוססת בכעסי והודיתי, האמת היא שאני כועסת על עצמי. הייתי צריכה לוודא, לקחת אחריות ובמקום זה חזרתי שוב על אותה טעות. הרי זה כבר קרה פעם ואפילו פעמיים, שבת שלמה מחוץ לבית, בלי להחליף אפילו גרביים.
שוב לא חשבתי ושלחתי התנצלות, גם הוא ביקש סליחה והודה על הטעות. מה שיכל בקלות להיגרר מספר ימים, נגמר עוד באותו לילה בכמה מסרונים. גיליתי שעדיף להקדיש עוד 2 דקות של אחריות עצמית, שימנעו אחר כך דקות ארוכות של ההתנהלות שלילית. כששבתי הביתה והחלפנו מילות חיבה, עברה בראשי המחשבה: "מזל שפרקתי את המזוודה ולא את האיש היקר לי בחיי!
