גם אם קול התקיעה הגדולה האחרונה ביום השני של ראש השנה עדיין מהדהד בראשים, אני מתפלא בכל שנה מחדש למה צריך לעבור כמעט שבוע בין ראש השנה ליום הכיפורים. מדוע אחרי ההכנות של חודש אלול והסליחות ושני הימים המיוחדים של המלכת הקב"ה על העולם כולו, וקולות השופר שהחרידו את העולם ואת הלבבות וגרמו לכל השומעים לחזור בתשובה שלימה וב"ה לזכות לכתיבה וחתימה לחיים טובים בזה יום הדין, צריכים לעבור כמה ימי חול בין יום הדין ליום כיפור ואי אפשר להסתפק ביום אחד בלבד של הכנה?
לעניות דעתי, התשובה הפשוטה ביותר היא שתשובה לא עושים רק בבתי הכנסת, אלא בעיקר בחיים עצמם. כדי לעשות תשובה לא מספיק לעמוד בתפילה כל היום ולבקש לצאת זכאים בדין, צריך לצאת מאזור הנוחות ומהקירות המוגנים של בתי כנסיות ומדרשות ולהתמודד בגבורה ובעוז רוח וקדושה עם כל המכשולים שהיצר הרע מציב בדרכנו בכל יום מחדש.
ואפילו אם למדנו היטב את כל הלכות התשובה בתחום חשוב ומהותי זה ממש כמו בלימודי הנהיגה אי אפשר להסתפק רק בתיאוריה ומוכרחים לצאת לשטח ולהראות שאנחנו יודעים לנהוג באחריות.
עוד באתר:
תשובה עושים כשמישהו שואל אותך ברחוב איך מגיעים למקום מסוים ואתה משיב במתינות ולא בורח, תשובה עושים כשגם בתוך כל שצף קצף החיים אתה מוצא לעצמך פינה שקטה שהיא רק שלך כדי לחפש בתוך הנפש פנימה בלי הפרעה ולהבין מה צריך לתקן ויפה שעה אחת קודם, תשובה מחפשים לא רק בספרי הסליחות ובמחזורים אלא גם בכל פעולה בחיי היום שממש כמו המילים שאומרים בבית כנסת כל שנה לא משתנה אבל מוכרחים לשפר אותה ולבצעה עם כל הלב והנשמה.
והכי חשוב - תשובה אפשר וצריך לעשות לא רק עם אנשים כמונו - שמרכיבים את המניין הקבוע שלנו - אלא גם עם רחוקים לגמרי מתורה ומצוות כל השנה שלקראת יום הכיפורים שבים ומוצאים את הדרך לבית השם מכל סיבה שהיא - וצריכים מישהו שיראה להם בסידור מה אומרים ומתי ואיך מכים על חטא בלי שזה יכאב יותר מדי.
עצתי הטובה לכל הנמצאים עדיין באווירת הקדושה האידיאלית של "ונתנה תוקף" ובשופר גדול יתקע, לחוש אל המציאות היום-יומית של "עשרת ימי תשובה" בהפיכת העוצמות הרוחניות שקבלנו בימי ראש השנה לעובדות בשטח ולמעשים טובים בכל יום מהימים המיוחדים אך לכאורה רגילים שעד יום הכיפורים - כדי שנוכל לצאת מעשרת הימים האלה בהרגשת בעלי תשובה אמתיים בכל התחומים, להיחתם לאלתר לחיים טובים ולישב בסוכה עם ארבעת המינים בשמחה ובנעימים.
גמר חתימה טובה.
