נכנסתי להרצאה ושתיים קמו לאות מחאה \ מירי שניאורסון

היה זה ביום חמישי אחר הצהרים. הכבישים פקוקים. הדרך מתנהלת בעצלתיים. מבט בלוח השעונים מגלה לי שנורית מד הדלק דולקת ומצביעה על צורך דחוף בתחנת דלק. מבט נוסף על השעון הדיגיטלי מספר לי שההרצאה שלי אמורה להתחיל בעוד עשר דקות ביישוב בשרון.

מצב הכביש ואפליקציית ווייז מעידים כי אין סיכוי שאגיע בזמן. חמשת הקילומטרים שנותרו לי יתמתחו לאורכה של מחצית השעה. הטלפון מצלצל והשליחה שעל הקו, זו שהזמינה אותי להרצאה, מספרת לי בשמחה שמישהי שומרת לי חנייה וכל הנוכחות כבר ישובות ומצפות. אני לא ממש יודעת כיצד "אבשר" לה שזה ייקח עוד קצת ויותר, אבל אין שקר טוב יותר מהאמת ואני מספרת לה על הפקק והווייז.

עוד באתר:

צה"ל חושף

המדענים שחוסלו פיתחו את התקן הפיצוץ של פצצת הגרעין

קובי פינקלר

סיכום הלילה הקשה

בני ברק ופתח תקווה: 5 הרוגים במרכז; 3 לכודים בחיפה

פנחס בן זיו

צפו

למרות המחיר: "ישראל הייתה חייבת לעשות זאת"

אבי יעקב

צפו בדברים

נתניהו בזירת האסון: "תחשבו אם לאיראן היה נשק אטומי"

שלמה ריזל

היא מרגיעה אותי ומבטיחה "להעסיק" אותן בדבר תורה על הפרשה. אני כמעט מרוצה מעצמי כי בלי שטרחתי בדבר היא עומדת לעשות בדיוק את הדבר ממנו חששה עד עתה ולשאת דברים בפני קהל הנשים שלה. הרכב מתקדם באיטיות ואני חושבת על ההשגחה העליונה שמנהיגה את העולם.

בסופו של דבר הגעתי באיחור של ארבעים וחמש דקות. הרגשתי נורא אך השליחה עדיין חייכה. מתברר כי היא העבירה להן את כל מה שלמדה ולימדה על הפרשה. השבח לא-ל. נכנסתי חסרת נשימה ובזווית העין קלטתי את אחת הנשים המבוגרות מביטה בי ובשעון חליפות כמוכיחה בשער. אבל זו הייתה רק ההתחלה…

אחרת נראתה זועמת כמו המורה שלי בכיתה ז' ושתיים אף קמו ויצאו לאות מחאה. חיפשתי את המילים בהן אפתח את ההרצאה. הרגשתי שקשה לי להחזיר לעצמי את הנשימה הסדירה. הסתכלתי אנה ואנה כמחפשת ישועה, ולבסוף השפלתי עיניים על תמונת הרבי שניבטה אלי משומר המסך של הסלולרי שלי ומלמלתי "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". והנה, עיניכן הקוראות, נותרתי בחיים לספר על-כך.

—

מתנות רבות קיבלתי ליום הולדתי שחל בשבת הקודמת פרשת חיי שרה. חלקן גשמיות וחלקן רוחניות. אך המתנה הגדולה ביותר הגיעה מחברה טובה (אלא מה) שחשפה אותי למאמר שנשא הרבי מליובאוויטש ביום הולדתו החמישים, בשנת תשי"ב. (הרבי נולד בי"א ניסן בתרס"ב). היה זה כשנה וחודשיים לאחר שעלה על כס נשיאותו.

הרבי פתח את המאמר במילים "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". פסוק מפרק נ"א בתהילים שבאותו יום הפך להיות הפרק של הרבי לאותה שנה (במלאות חמישים, נכנסים לשנה ה-51). הרבי הסביר את הסתירה המובנית בדברי חז"ל ש"בן חמישים לעצה". מחד, בני הגיל הזה הגיעו לגיל שהופך אותם לברי סמכא ול"יועצים". מאידך, אות נו"ן המסמלת את הגיל, היא אות הביטול שמגיעה אחרי מ"ט שערים. אותם שערים שיש לעבור בדרך לשער הנו"ן – המדרגה הנעלית ביותר.

התשובה נעוצה כמובן בפסוק עמו פתח הרבי את המאמר – ה' שפתי תפתח. רק הקב"ה יכול לפתוח לנו את הצינור לייעץ, לדבר, להעביר מסר. ולכן, בגיל הזה, בגיל "הביטול", שנת הנו"ן, ברור שהדברים שיוצאים מפינו הם תהילתך! לא תהילתי ולא תהילתנו אלא תהילתך. כי הכל מאיתך. בגיל צעיר אנו נוטים לחוש שכל העולם בידינו ועלולים לטעות ולחשוב שאנחנו יכולים לבד. בגיל מבוגר קשה מאוד לטעות בנקודה הזו.

—

ארבעים שנה מאוחר יותר. בשיחת פרשת תולדות תשנ"ב, אומר הרבי כי עבודה כזו נדרשת מכל אחד ואחת מאיתנו ביום-יום. זאת על-ידי התחלת היום שלנו היא באמירת "מודה אני…", כאשר המילה הראשונה היא "מודה". עוד לפני שיש את ה"אני"! עוד טרם קיומה של מציאות מסוימת, כבר ישנה התבטלות והודאה לה'. ופי יגיד תהילתך עוד לפני הווייתי.

כך מתחיל יהודי את יומו, בביטול מוחלט לקב"ה. אחרי שינה בה החזיר את נשמתו לבורא (השינה היא אחד חלקי שישים מהמוות), כאשר זו חוזרת אליו, הוא מודה לה' ומבהיר, קודם אתה – הקב"ה, ורק אחר-כך אני – מציאותי הגשמית. וכל זה עוד לפני נטילת ידיים, לפני קיום מצוות. כי הביטול המוחלט לקב"ה הוא יסוד ובסיס לחיים שלנו. הוא הדבר הראשון שאנו עושים מידי בוקר והוא זה שאמור להנחות אותנו לאורך היום כולו.

—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי" ב"קול חי"