יצאנו לוושינגטון וניו יורק במסגרת משלחת של משרד התפוצות וארגון 'גשר' שמטרתם להראות לנו – אנשי חינוך, ראשי ערים, מנהיגים ואנשי תקשורת ישראלים, את תמונת המצב של יהדות ארצות הברית. זו אמנם הייתה המטרה, אך התמונה החשובה ביותר הייתה זו שניבטה מולנו במראה – תמונת פניה של החברה הישראלית על כל גווניה.
כבר בשדה התעופה עת התלכדנו ליד הגייט (gate) לתמונה קבוצתית, ראינו יהודי חסידי גבה קומה עם זקן יורד על מידותיו פוסע בגאווה יהודית לאותו שער ולאותה טיסה. אחד מחברי הקבוצה, רפאל בן שטרית שמו, קרא בקול גדול שמואלביץ'! והלה נעצר על מקומו בעוד מישהו מחברי קבוצתנו ביקש ממנו לצלם, אותנו כמובן.
כאשר סיים שמואלביץ' המכהן כשליח הרבי באור עקיבא, את המשימה, ניגש אליו אותו רפאל המכהן בארבע השנים האחרונות כראש עיריית בית שאן, ואמר לו: "זיהיתי אותך מהשבעה על אחיך", שליח הרבי בבית שאן עליו השלום. "דמותך מזכירה לי את אחיך", אמר רפאל וניכר עליו כי הוא מתגעגע.
עוד באתר:
—
"זה הרבי שנתן לי את שמי", שמעתי את אחת מחברות המשלחת אומרת לחברותיה כאשר נחתנו ב-JFK, שדה התעופה על שם קנדי. "הרבי הציל לי את החיים", הוסיפה חן שרק עתה, בביקורת הדרכונים, נודע לנו ששמה המלא הוא חן ברכה.
בעוד אנו עומדות ליד הקרוסלה על מנת לאסוף את הכבודה, הסתופפתי יחד עם חברות נוספות כדי לשמוע את סיפורה. היא סיפרה שכאשר הייתה בת פחות משנה, היו לה בעיות עיכול עד שהגיעה למצב של סכנה ממש עם אשפוזים חוזרים ונשנים. באחד הימים פגש אחד השכנים את ההורים המיואשים והמודאגים כשהם עייפים מעוד אשפוז בבית הרפואה והציע להם כי יכתבו לרבי מליובאוויטש.
תשובת הרבי לא איחרה לבוא. הרבי כתב כי יוסיפו לתינוקת הפעוטה את השם חיה או ברכה. "ובזה זה נגמר" חתמה חן ברכה את סיפורה הקצר. "מאז אני כאן ואותו שכן חביב עדיין קורא לי בשמי המלא כאשר אני מגיעה לנתניה". השכן החביב, אם תהיתם, הוא שליח הרבי לנתניה, הרב מנחם וולפא…
—
קיצורו של עניין, לא משנה מי יוצא ולמה הוא יוצא, כל אחד צריך לזכור את יציאתו של אבינו יעקב מבאר שבע. הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" מסמל בכללות את ירידת הנשמה לגוף. נשמתו של כל יהודי. זו יורדת מהעולמות הנעלים ביותר עד לעולם הזה הגשמי והחומרי בו האלוקות נמצאת בהיעלם. עד כדי כך, שבכוחם של כוחות הטומאה שבעולם להזיק לה (כפי שפחד יעקב אבינו בדרכו לחרן).
אבל הכוונה בירידה זו (ביציאה זו), היא שדווקא במקום 'נמוך' וחומרי זה נעשה דירה לה' כפי שיעקב אבינו בנה את ביתו דווקא בחרן. זאת, על ידי קיום התורה והמצוות ("ותרי"ג מצוות שמרתי"), באמצעותן אנו הופכים את הגשמיות לכלי לאלוקות. ולא סתם "כלי", אלא עד שהגוף הגשמי עצמו מתאחד עם הנשמה, עם הרוחניות, ומשתווה לה.
ואם כבר הזכרנו את מסעו של יעקב אבינו לחרן, כאן המקום לעשות קפיצה לפרשה הבאה, פרשת וישלח. יעקב אבינו מסיים את עבודתו בחרן – חרונו של מקום – ושולח שליחים (מלאכים) לעשיו אחיו. מדוע? יעקב חושב שבשעה שהוא היה עסוק בבירור העולם וחיבור הגשמי עם הרוחני, גם עשיו עשה זאת. להערכתו, הכוחות של שני בני יצחק יביאו את גאולת העולם ואת המשיח.
אבל, כידוע לנו, עשיו היה עסוק בדברים אחרים לגמרי, והחיבור לא יצא אל הפועל. תיקונו של עשיו יבוא רק בגאולה האמיתית והשלמה כפי שאנו אומרים בתפילת שחרית "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".
בואו לא ננהג כעשיו, אלא נמלא את התפקיד שלנו בעולם הזה: לעשות את גופנו, סביבתנו והעולם כולו כלי לגילוי אלוקות בדרגה כזו, עד שאפילו הדומם "יצעק" אלוקות כפי שיהיה בגאולה, עליה אומר הנביא "הלא אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה".
—
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" – אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ומגישת התכנית "עניין משפחתי".
