למרות הרצון הטבעי להסתכל תמיד קדימה, יש כח עצום בהתבוננות על תהליכים שקרו בעבר. זה לא חידוש של היסטוריונים. זה ממש כתוב בתורה: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים ל"ב ז'). רש"י שם מפרש שמדובר בהתבוננות בלקחי דור המבול ודור הפלגה, ואין ספק שכל זיהוי מגמה יכול לתת פתח לחיזוי העתיד. על אף שאי אפשר להתעלם מכך שיש ניסים ויש השגחה פרטית, הקב"ה עטף את הנהגתו בחוקי טבע תדירים, שזה רצונו היותר מתמיד של הקב"ה (לשון החזו"א באגרת, ח"א אגרת ל"ה), ולכן התבוננות בהם נותנת פתח להבנה מעמיקה בתחום.
גם בנושאי החינוך בכלל, ומה שעובר על ילדי בעלי התשובה בפרט, אפשר להסתכל במבט על, יותר במאקרו, ולזהות תהליכים ברורים, שיתנו לנו מבט יותר מעמיק על סיבות ועל הצעות יעול. ללמוד מלקחי הדורות הקודמים ומנסיונם.
אז יש כאן תופעה ברורה, חד משמעית ובלתי ניתנת לויכוח. נערים ונערות שעוזבים את הדרך. ובמקום לשמוח בכך שהוריהם הגיבורים סללו עבורם את דרך האמת, הם בוחרים לחקור ולחפש, לטעות וליפול, ובדרך – לשבור את הלב להוריהם.
עוד באתר:
אחוזי התופעה בקרב החוזרים בתשובה הוא פי כמה וכמה משאר המגזרים בציבור החרדי. למרבה הצער וכאב הלב. וקשה להאריך במספרים ובנתונים, כשכל מקרה ומקרה הוא עולם ומלואו, מלחמת גוג ומגוג פרטית.
התופעה מדי חוצת מגזרים בכדי לחפש מיהו האשם כאן. היא מצויה אצל בעלי תשובה ליטאים וברסלברים, חב"דניקים וספרדים. במשפחות אברכים ובמשפחות עובדים, בפריפריה ובריכוזי הערים. אין חיסון ואין דרך ברורה להינצל. ולכן זה לא הגיוני לחפש אשם אחד. זה לא אשמת הבעל ולא אשמת האשה, לא הרב'ה בחיידר, ולא המורה בבית יעקב. לא המגזר כולו ולא אשמת הרבנים. יש כאן משהו מובנה, באחוזים ניכרים, והנסיונות למצוא אשם אחד הם שטחיים וחוטאים לאמת. זו תופעה.
פרופסור שלמה חסון מהאוניברסיטה העברית כתב כבר בשנת 1983 ספר שנקרא: "מחאת הדור השני". הוא לא כתב על חוזרים בתשובה. לא היה להם אז עדיין דור שני. הוא כתב על תופעה סוציולוגית ידועה של משבר זהות, חיפוש דרך, שבירת מוסכמות בקרב דור שני. הוא התיחס לתופעה של מחאה חברתית שהיתה אז, הפנתרים השחורים, אבל כותב שזו תופעה מוכרת וידועה בקרב כל דור שני למשהו. בני מהגרים מכל העולם. הוריהם שרדו ופרצו דרך, אבל השלימו עם כל מיני דברים בדרך. הדור השני מוחה על קיפוח וחוסר צדק, בעיניו (זה לגמרי סוביקטיבי), יש לו יותר יכולת לזהות צביעות, ופחות השלמה איתה, הוא מואס בפטרונות וחוסר הכבוד לשורשיו, ולכן אינו חושש לשרוף את המועדון ולעשות בלגן. גם היום, יש לתופעה הקשר עדכני רלוונטי, בזכות ארגון הטרור דעא"ש, שקולט אלפי ורבבות בני מהגרים מלונדון, המבורג וברלין, מוסלמים שנטמעו ונקלטו, ובניהם הסוררים במקום לשמוח, חוזרים לשרשהים האיסלאמיים ועושים בלגן. אינו דומה דוגמא אחת לשניה, ברוך השם, אבל עצם מחאת הדור השני היא כאמור תופעה סוציולוגית ברורה וידועה. לא המצאנו את הגלגל.
האם הכל מסתכם רק בזה? אני לא בטוח. האדם הוא יצור מורכב, וקשה להגדיר כאן רק גורם אחד. אי אפשר לנתק עוד תהליכים שקורים בעולם, אי אפשר להתעלם מההקשר הרחב של דור פרוץ, רמה נמוכה של יכולת לדחות סיפוקים, פיתויים רבים וזמינים, ירידת הדורות ותיקוני גלגולי נשמות. יש הרבה נעלמים במשואה הזאת. גם חוסר המסורת שלנו לחנך על פי תורה, ומעמדנו השונה בחברה הכללית משחק כאן תפקיד. ובכל זאת. מדהים לראות איך מחקרי הזהות על מחאת הדור השני גם בלי כל הגורמים האלה, מראים תופעות דומות להפליא בשאר העולם. ואפילו שלא מדובר ב"מחאה", במובן המאורגן והאלים של המילה, אלא במשהו שהרבה יותר קרוב להישרדות על הזהות, אבל בכל זאת, שורשו וסופו במחאה של חוסר השלמה עם התלם.
חשבנו פעם שנצליח להביא את ילדינו לארץ המובטחת, דור שגדל בקדושה ובטהרה, מסרנו נפש עבורם, לתת להם נקודת פתיחה גבוהה, עולם של תורה. היינו בטוחים שמסירות הנפש שלנו, לשחוט את אלהי השקר הקודמים ולצאת למדבר, לארץ לא זרועה, תגרום לכך שילדינו לא יהיו קשורים לעולם ממנו יצאנו. כנראה שטעינו. זה לא רק תיקון של דור אחד. צריך יותר. אולי אפילו עשרה.
וזה לא נאמר רק לשלילה. יש בזה גם משהו חיובי. את גן המהפכנות שבנו הורשנו לילדינו, שפחות משלימים עם דברים שמיהרנו לקבל, דברים שאנו פחדנו לפתוח, בצד כל הכרת הטוב האין סופית לקירובינו לעולם התורה, ראינו וטייחנו דברים נוספים פחות מקסימים, ולא היינו מספיק יציבים כדי לפתוח את זה ולברר, אולי גם חששנו להגיע למצב של 'עדות שהוזמה מקצתה – הוזמה כולה'. הדור השני פחות מחויב להכרח השכלי הזה, פחות חושש לחקור, פחות מקבל כמובן מאליו את השורה התחתונה של המסע שלנו. ובמקביל, הוא מאד סולד מצביעות ומשקר, ובזה הוא מבין יותר מהוריו התמימים. הרבה יותר. אז בדרך, במהלך מסע החיפוש, הוא קצת מתגלץ', לפעמים מאבד כיוון, מוציא אותנו מדעתנו, אבל יתכן שבסוף – הוא יצליח לדייק יותר, לברר יותר, ממקומו, בדרכו, המחאתית. דור שני שכמוהו.
קראתי את הספר "מחאת הדור השני". קיויתי שיעמיק יותר בענין הצעות מעשיות להתקדם הלאה. בפרט הזה התאכזבתי. זה ספר אקדמי ששם את האצבע על בעיה. הוא לא מתימר להציע פתרונות. האמת, שאני בספק אם בכלל יש פתרונות.
דבר אחד ברור לי. אם הדור הראשון לתשובה, ההורים, יבינו את הקבלתם למהגרים ויתמודדו נכון בקונפליקט הזהות המובנה שלהם, לא יתקעו בשלב המדומינות, של ההתכחשות לעבר, וגם לא בשלב העוינות לחברה החדשה, אלא יצליחו לחיות בהרמוניה וסינרגיה פנימית, אז יש יותר סיכוי לילדיהם לצלוח את המשבר הזה.
ועד אז? נחזור ונזכיר את דברי הרב סילמן שאמר שני תנאים עיקריים לחיסון מפני הנשירה. האחד, לדאוג שבבית יהיה כיף, מינימום ביקורת ומקסימום הכלה, והשני – התאמת מוסדות חינוך, לא וותר ולא להתעצל ולא להתפשר, לחפש ולמצוא מוסדות שבאמת מתאימים לנפש הילד (ולא לדמיונות שהוריו מיעדים לו).
שמירה על שני תנאים אלה והתחזקות בהם, בצירוף תפילות ועוד תפילות, הם המפתח להכל.
יעזרנו ה' שנצליח לראות רוב נחת מכל ילדינו.
(מקור: אתר 'מענה')
