אחרי כל שקיעה מגיעה זריחה חדשה (צילום: יוסי ברויער)
החיבור בין פרשת השבוע וסיום פרשות חומש בראשית יוצר תחושה של סוף והרגשה של פרידה,
בפרשת השבוע אנו נפרדים מיעקב אבינו , פרידה היא בדרך כלל חוויה לא נעימה, חוויה שרובינו מבקשים לשמור עלייה בתמונות או במזכרות… פרידה מאדם יקר ואהוב היא כואבת, פרידה ממקום שהיה עבודה או בית היא מצערת, או אפילו פרידה מפריט יקר ערך היא מאתגרת…
עוד באתר:
ישנם אנשים השומרים חפצים שהערך הסנטימנטלי שלהם עולה אלפי מונים על ערכם הכספי רק כי קשה עליהם פרידתם.
כל עוד שמירה על נכסי העבר אינה מפריעה להווה ולעתיד אין בה דבר רע, אבל לצערנו יש כאלה שמאד היו רוצים להתקדם בהווה וּבְעתיד אבל חשים שם תקועים וּמתקשים.
אם נבדוק טוב נראה שמה שבאמת מונע מהם להתקדם זאת האחיזה בעבר. הם יתרצו זאת כרצון לזכור את מה שחוו אבל מטעמי נוחות או אפילו עייפות הם מעדיפים להישאר בעבר וּלְהתרפק על הזיכרונות.
יש גם כאלה ואת זה אפשר לא פעם לראות בנישואין שניים המנסים לשווא שהזוגיות הזאת לא תהיה כמו זאת שנכשלה אבל הם אינם שמים לב שמה שמנחה את הזוגיות הנוכחית זאת אותה זוגיות ממנה הם נפרדו .
הנה מה שיש לנו כאן:
א. השבוע אנו נפרדים מיעקב בשל פטירתו.
ב. השבוע אנו מסיימים את ספר בראשית.
ג. פרשת ויחי היא פרשה סתומה וכביכול אין לה המשך, אבל מצד שני, כבר במנחה של שבת נקראת פרשת שמות.
למה בפסוק הראשון 'ויחי יעקב' נקרא בשם יעקב ואילו בפסוק אחרי זה אחרי הסתלקותו הוא נקרא בשם ישראל?
זה שיעקב אבינו נקרא יעקב בפסוק ראשון בא ללמד אותנו נוסטלגיה ותזכורת לעברו של יעקב, עבר זה יכול להיות עבר טוב רק בתנאי שתמיד נזכור מאיפה באנו וּמה היא שליחותינו בעולם, כי כל אדם נולד עם ייחודיות משלו שאין לאף אדם אחר וזאת במטרה לעשות את העולם הזה לטוב יותר.
לעומת זאת כאשר אנו יורדים למצרים (לשון מיצר) או כאשר אנו חווים פרידה לרוב אנו רואים בזה רגע עצוב. עלינו לזכור שזהו מסלול חיינו ומוטלת עלינו האחריות להתעלות ממנה, בכוחות עצמינו. ואל לנו ליפול לחוויית הפרדה אלא עלינו לזכור גם שהקב"ה נותן לנו את הכוח להמשיך (ישראל) גם כאשר זה לִזְמן שאול כמו שכתוב "ויקרב ימי ישראל למות"
בשבת הקרובה יש לנו את כל הכלים להתמודד נכון עם פרידה , אף על פי שאנו מסיימים ונפרדים מספר בראשית כבר במנחה אנו קוראים בספר שמות. מה שמלמד אותנו שלְכל סוף יש התחלה חדשה.
שתי פרשיות בתורה פותחות בסיפור הסתלקותם של צדיקים מן העולם: פרשת חיי שרה הדנה בפטירת שרה אמנו, ופרשת ויחי המתארת את פטירת יעקב אבינו. למרבה ההפתעה, דווקא בשמות פרשיות אלו מופיע הביטוי "חיים" – "חיי שרה", "ויחי יעקב". יש כאן רמז שקוף לקביעת חז"ל, ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים".
אם אדם זוכה וחי את כל ימי חייו כראוי, דווקא בעת פטירתו מתברר, שחייו בעולם הזה היו חיים של ממש, ושנותיו עלי אדמות נעשו חלק מחיי נצח.
עזיבתו של יעקב את העולם וחזרתו אל עפר האדמה מרשימות במיוחד, והן מעוררות הרהורים רבים על מוות ועל פרידה, ועל והדרך הראויה והמכובדת לעשותם די היה לו בגלויות חייו ובנדודים בין מלכויות הצפון לממלכת מצרים. במותו הוא רוצה לנוח את מנוחת העולמים במקום שבו נחים אבותיו.
כל מה שנותר לנו הוא להאמין בהקב"ה שכל פרידה מסמלת לנו את הצורך שלנו לגדול ולגלות אחריות יותר גדולה לחיינו ולחיי הסובבים אותנו בדיוק כמו שאנו מצפים מילדנו שנפרד מהחיתול לגלות אחריות, או מהזוג הצעיר שמתחתן ועוזב את הקן אנו מבקשים לדאוג לעצמו, כך גם אנחנו נזכור ונאמין שהקב"ה שם אותנו בסיטואציה כזאת כדי שנצמח וְנגדל .
כי כל סוף ופרידה הוא גם פתיחה והתחלה חדשה!
