אנחנו עומדים בפתחם של ימים בהם מדינת ישראל הרשמית מציינת כמה אירועים, ובהם יום הזיכרון לקדושי השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות השבעים למדינה. אז סביב שני ימי הזיכרון, ישנם תמיד אנשים מתוכנו, אויעבר חכמים, שאוהבים לדבר, להתבטא, להתראיין, להפיץ סרטונים, לנסות ולהסביר, לנסות ולהרגיע, לנסות ולומר לצד השני למה אנחנו ככה, ולמה אנחנו אחרת.
אז ראשית, חברים, הדברים לא מכוונים למישהו או משהו באופן אישי, אבל חכמים, היזהרו בדבריכם, והזהירות הטובה ביותר, היא פשוט לשתוק. חבל שנעבור גל עכור של הסתה בגלל משפט אחד לא חכם ולא נכון, כשיש מי שמחפש אותנו על כל משפט ועל כל מילה.
כדאי ורצוי שנעבור את הימים האלה בשקט, בלי טעויות, בלי לעצבן אף אחד, כי בסופו של דבר, אם מישהו מנסה להיכנס לוויכוח הנצחי בן השבעים שנה, מדוע אנחנו שולחים את ילדנו לעולמה של תורה והם שולחים את ילדיהם לצבא, על כל הסיכונים הרבים שבכך, נחמד להתווכח ונחמד להתנצח ונחמד להתראיין ולהסביר. ונכון שאנחנו יודעים היטב את האמת ואת התשובה הנצחית שלנו, שלימוד התורה זה הערך העליון שלנו, יותר מכל דבר אחר. אבל בצד השני של המתרס, ישנם הרבה מאד אנשים שלא מבינים את השפה הזו שלנו, ושום דבר לא יצליח להסביר להם את העמדה שלנו. אז אנא, המשכיל בעת ההיא – יידום.
