שבת בירושלים עם חברה טובה, אוירה של חופשה וקדושה. על מדף הספרים שלה אני מוצאת ספר שלוכד את עיניי, אפילו היא לא זכרה שיש לה אותו. כותרת הספר מדברת אלי מיד: "לחיות ולאהוב". אני מתקרבת אליו וקוראת את תת הכותרת שלו: "האיש שהחזיר לאנשים את החיבוק", מאת: ליאו בוסקאליה.
כבר בשורות הראשונות שלו שורה עליי תמימות ילדית טהורה, זה כובש אותי ואני ממשיכה לקרוא בדבקות. לאורך כל הספר חוזר מסר ברור ואיתן: מוכרחים לאהוב, להתחבק, לומר מילים טובות לזולתנו ולראות בכל אחד את היפה שבו.
בתוך הספר מצוטט שיר שכל מילה בו נגעה לליבי:
עוד באתר:
"זוכר את היום ששאלתי את מכוניתך החדשה ושרטתי אותה?
חשבתי שתהרוג אותי, אך לא עשית זאת
זוכר את הפעם שגררתי אותך לחוף וחשבת שירד גשם ובאמת ירד?
חשבתי שתאמר אמרתי לך, ולא אמרת
…זוכר את היום ששכחתי לומר לך שהמסיבה שאנו הולכים אליה רשמית ואתה הופעת מרושל?
חשבתי שתתרחק ממני, אבל לא התרחקת
אתה נהגת בי בסובלנות, אהבת אותי ושמרת עלי.
על הרבה דברים רציתי לגמול לך כאשר תחזור מווייטנאם, אבל לא חזרת".
השיר נקרא "הדברים שלא עשית", אבל מבין השורות זעקה אלי כותרת נוספת: "הדברים שלא עשיתי".
בתוך ראשנו יש אשליית אין סוף, אין סוף זמן, אין סוף הזדמנויות. אנו אומרים לעצמנו שיום אחד ימצא הרגע הנכון, לומר את המילים הנכונות לאנשים היקרים לנו כל כך. באיזו קלות אנו חוזרים ומוותרים, על האפשרות להוקיר את קרובינו בזמן אמת. משהו בנו לא מאפשר לנו לחלוק אהבה, סתם כך, בבוקר רגיל אחד, ברגע פשוט אחד, שיכול להפוך לרגע של חסד אלוקי. אנחנו מחכים לסיבה טובה, ליום הולדת, למסיבה, כאילו שיש מכסה לאהבה ולמילים הטובות, ויש לחסוך פן תתרוקן.
אני מרגישה את זה, האהבה שלי אל יקיריי כמים לים מכסים, אבל אני נסגרת, שוב ושוב, משתיקה את זה, שוב ושוב. מי הבטיח לי את פעימות הזמן? מאיפה התחושה המוזרה שהם יהיו שם תמיד ושאני אהיה שם תמיד, להגיד את כל מה שחשוב באמת? בכל רגע אנו מתוודעים לזמניות של החיים האלה, ובכל זאת רק מעטים מאתנו מצליחים לחיות את היום, בכל יום.
זה הולך איתי, הספר, השיר, וזה מעורר אותי, פותח את ליבי לאהבה האין סופית. באיטיות ובסבלנות, אני מאמנת את שריר האהבה, להתארך, להתגמש ולהתפרס. לחלוק ולתת, בלי חשבון. גם את השורות האלה אני חולקת, מתוך אהבה ותקווה, שנדע להעריך את הזמן שניתן לנו במחיצת האנשים הקרובים לנו. מתוך תקווה שגם הם ידעו עד כמה הם יקרים ללבנו.
