עם ישראל התייחד משאר העמים ביכולת לדבר עם בורא העולם. כל יהודי באשר הוא יכול לפנות לבורא ולשיח לפניו את הרהורי ליבו, ניסיונותיו, קשייו ותודותיו. לאורך כל הדורות עם כל הנסיונות שעברו על עמנו בכל מקום שהיו, תמיד דבקה ישותם במלך העולם שיצילם. עמים הרבה קינאו בנו על כך שאנחנו מסגלים לעצמנו ישות רוחנית אשר אליה אנו פורקים את ליבנו, ומדברים אליו כדבר איש אל רעהו, מאיפה אנחנו שואבים את הכוח הנפלא הזה?
נוכל למצוא זאת בכל תחומי חיינו, אם זה אדם אשר חווה קשיים בפרנסה ומתפלל לבורא העולם שיושיעו מצרתו, ואם זה אדם שחווה קושי בחינוך ילדיו ומתפלל שיתן בליבו עצה טובה לחינוך הילדים, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למכביר. תמיד נמצאת בתוכנו הידיעה שהיחיד שבכוחו לשלוח ישועה זה בורא העולם, גם אם הקושי נראה בעינינו כמידת הדין תמיד מהול בו קולו של אבא המזכיר לנו שהכל בא ממנו ברחמים גדולים.
בפרשתנו אנו מוצאים את מאמר הקב"ה למשה רבינו: "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם" גם בשם "אלקים" המופיע בתחילת הפסוק המרמז על מידת הדין, עירב הקב"ה את מידת הרחמים שזה שם ה'- בו מסתיים הפסוק.
עוד באתר:
רש"י כתב על פסוק זה וזה לשונו:"וארא" – אל האבות. ובזה הקושיא התחבטו הרבה ממפרשי התורה מה חידש רש"י בפסוקו זה? אם הפסוק הביא את שמותיהם של אברהם יצחק ויעקב ברור הדבר שמדובר באבות העולם, מהו שכתב 'אל האבות'?
מרן החת"ם סופר זיע"א כותב על כך (הובאו דבריו בספר דורש ציון, שמות עמוד קיא') וז"ל: "אל האבות" – מי שמבקש אותי כאב אני נגלה אליו".
יהודי שפונה לבורא כמו בן המבקש, מפציר ופונה אל אביו, אליו ה' נגלה. פעמים רבות בתפילתנו יש ושוכחים לפני מי אנו עומדים, ופעמים שהתפילה היא כמו טקסט השגור על פינו, נעדרת ממנו ההבנה שלפנינו ניצב אבינו אב הרחמן וממתין למוצא פינו. אך לפתע ספינת חיינו מיטלטלת, ואנו מרגישים קושי בתחום מסוים בחיים. או אז מילות התפילה מקבלות משמעות, נמהלת בהן חיות, ואנו פונים לה' בתחינה ובקשה כמו בן המפציר באביו. אז אנו מרגישים רוגע הפושט בגופנו, יש מישהו הנושא בעבורנו את המשא.
ובמבט מעמיק נבין שהקושי בא ממנו יתברך, שרוצה בקרבתנו, בניו האהובים. הוא רוצה את הלב שלנו פנוי אליו, אך שגרת היום יום מכניסה אותנו להרגל. על כן אבינו שבשמים מביא עלינו ניסיונות כדי שנתעורר ונפנה אליו באמת, ונבין שהישועה ממנו. וכאשר נפנים זאת אל ליבנו ונזכור שיש לנו אבא גדול שבכוחו לשנות טבע הבריאה, או אז נזכה להארת פנים ממנו, לקרבה גדולה אליו ולמתיקות המציאות. לשם כך עלינו מוטל רק להטות אוזן ולשמוע את קולו.
ונסיים במדרש נפלא שמביא הגאון הגדול הגרב"צ מוצפי שליט"א בספרו דורש ציון, (עמוד קיב): יום אחד כשהיה משה רבינו במדבר, היה שרוי בצער עקב מחושים קשים שחש בשיניו, כששאלו הקב"ה לשלומו, אמר לו משה: "ריבונו של עולם לפניך נגלו כל תעלומות אתה יודע הכל". ואף על פי כן בקשו הקב"ה שישטח בפניו צערו. אמר משה רבינו שהוא חש ביותר בשיניו.
אמר לו הקב"ה: "לך קח עשב פלוני ממקום פלוני במדבר, תשרה אותו במים, תשתה המים הללו, ותבריא".
עשה משה כפי שהורה לו הקב"ה, והבריא.
שנה לאחר מכן שוב חש משה רבינו בשיניו, אמר משה למה אטריח את הקב"ה?!
הלך לאותו מקום במדבר, ונטל אותו עשב. השרהו במים ושתה, אך לא הבריא.
נגלה אליו הקב"ה ושאל לשלומו.
אמר לו: "כל הנסתרות והנגלות אתה יודע".
ואף על פי כן שאלו הקב"ה שוב לשלומו, ואמר משה שהוא חש בשיניו.
שאל אותו הקב"ה: "ומה עשית לרפואתך?".
אמר לו: "לקחתי אותו סוג של עשב שנתת לי בשנה שעברה, ולא נרפאתי".
אמר לו הקב"ה: "וכי עשב מרפא? אני הוא שמרפא, ובאותה שעה הוריתי לאותו עשב לרפא אותך, ומשום כך נרפאת".
זהו ששנינו במשנה (ראש השנה כט.): "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים".
הישועה בכל תחום וענין – היא רק מאת ה' יתברך, ובלבד שנפנים זאת אל ליבנו.
בתפילה שנזכה להרגיש בנים לה' ולשעבד את ליבנו אליו.
אמן ואמן.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים וחודש טוב ומוצלח!
—
המאמר נכתב לרפואת:
מור אבי דוד בן שמחה הי"ו
מרת אמי יפה בת פרלה זוהרה תחי'
בני יונתן בן ספיר רעיה הי"ו
ולהבדיל בין החיים:
לע"נ הרבנית הצדקת, אמה של מלכות, מדלן מזל בת שמחה זיע"א. לבית משפחת פינטו הי"ו שנפטרה בשבוע זה ת.נ.צ.ב.ה.
