אני או זולתי? \ הרב נהוראי משה אלביליה

בעבודה, בכולל, ביחסי שכנות ובסיטואציות רבות אנו מקיימים 'אינטראקציה חברתית'. זוהי תקשורת בין אישית המתבטאת במהלך חיינו במישורים רבים בה אדם יוצר קשר עם סביבתו הקרובה. אכפתיות מצד האדם לסביבתו כוחה רב, אף בפעולות פשוטות או מתן חיוך ותשומת לב קלים. שימת לב לצרכי החבר אפילו לפני הדאגה לאזור הנוחות שלי עוצמתה אדירה. יהודי שעושה טוב ליהודי אחר מקיים בכך שליחות גדולה, אחוות אחים שגורמת לשמחה גדולה לאבא שבשמים.

לאחר סיפור מתן תורה, פותחת התורה בפרשתנו לבאר את נושא עבד עברי: "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית ייצא לחופשי חינם. אם בגפו יבוא, בגפו ייצא. אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו".

מיהו אותו עבד עברי עליו מדבר הפסוק? מה התורה מומדת אותנו לגבי היחס אליו? ומדוע נושא עבד עברי נכתב בראשונה בביאור הדינים הנלמדים בפרשה, האם אין נושא יותר חשוב בו ראוי לפתוח את הפרשה?

ונענה על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון.

עבד עברי הוא אדם שלא היה לו די ממון לפרנס את משפחתו, נכנע לעצת היצר, גנב ונתפס בגנבתו. אך ליהודי לא היה מהיכן להחזיר את גניבתו. על כן מכרוהו בית הדין, בשביל שישלם את גניבתו. זוהי רמה שפלה כל כך שאף אחד לא מייחל לעצמו.

מגיע העבד לבית אדונו העשיר ומצווה התורה את האדון לכבד את העבד, כיצד מכבדו? אם אדם יש לו כורסא נוחה בביתו, אין אפשרות כזו שהוא יישב על הכורסא והעבד על כיסא. אלא עליו לכבד את העבד ולהושיבו על הכורסא הנוחה, ואילו בעל הבית ישב על כיסא פשוט. אם לבעל הבית יש שמיכה עבה ואיכותית, הוא נותן לעבד את השמיכה ומתכסה בשמיכה פשוטה יותר. הוא יושב לאכול עם בני משפחתו, העבד מקבל את הנתחים הטובים והאיכותיים ביותר, ואילו בני משפחתו מסתפקים בחלקים הפשוטים יותר.

לא בכדי התורה מלמדת אותנו זאת, טמון כאן יסוד נפלא של "בין אדם לחברו", שהוא בסיס בעבודת ד'. וממנו נבין מדוע התורה פותחת בביאור נושא עבד עברי. אותו יהודי גנב! עבד! אך התורה מצווה אותנו לכבדו ולעשות אותו המאושר ביותר בעולם כי בראש ובראשונה הוא אדם. מטרת התורה היא לרומם את האדם מהדרגה הנמוכה אליה הגיע. בשעבודו לאדונו אין הכוונה להשפילו, אלא המטרה לשקם ולרומם אותו מהבור שאליו נפל, שילמד דרך ארץ ומידות מאדונו, וכך יחזור למוטב.

הבה נלמד יחד מעשה נפלא שגם כן גילה המגיד ר' ראובן קרלנשטיין זצוק"ל, כיצד שומרים על כבוד הזולת בכל סיטואציה אפשרית ומזה נלמד גם אנו:
ר' אברהם גניחובסקי זצ"ל היה אחד מגדולי ראשי הישיבות בדור הקודם, גאון הגאונים בתורה הקדושה ולא פחות מכך גם גדול במידות ודרך ארץ. פעם אחת ארע שקבע חברותא עם תלמידו ללמוד עמו בשבת בצהרים. אותו תלמיד דפק על הדלת ובאין מענה, מתוך הסח הדעת, התבלבל ובלי כוונה צלצל בפעמון הבית בעיצומה של שבת קודש!

אמר ר' אברהם לעצמו: "הרי אם אפתח לו את הדלת הוא יתבייש על שנכשל בחילול שבת" מה עשה? רץ מיד ולבש את בגדי השינה שלו. והחברותא שלו לא מרפה ודופק ודופק מספר פעמים, אחר כך פתח לו ר' אברהם את הדלת בעיניים עייפות ואמר: "הוי סליחה! אתה דופק כבר הרבה זמן? באמת קבענו ללמוד, אבל הייתי מאוד עייף אז הלכתי קצת לנוח… הכנס, אין דבר, אני רק הולך להתלבש ונשב"…

ממעשה זה אנו רואים גאונות מפליאה כשלעצמה. ונשאל את עצמנו 'האם אנו היינו מחליפים את בגדינו לפיג'מה בשביל שהשני לא יתבייש? הרי זו הרגשה דקה עד למאוד ובל נשכח, זה לא נקנה ביום יומיים אלא בעבודה אישית אינטנסיבית של מידות.

ועל זה אמרו חז"ל: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרואים אדם" אדם זהו כינוי של כבוד, מלשון אֶדְמֵה לעליון, מטרתנו היא להידמות לבורא ולחקות את מידותיו. בואו ניקח לעצמנו מטרה לפחות פעם ביום או בשבת הקרובה לשים לנגד עינינו את טובת זולתנו ואחר כך את שיקולינו ורצונותינו האישיים.

בואו נהיה דומים למלכנו ונחקה את מידותיו, בואו נראה לו כמה אנו אוהבים אותו.

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים!

—
המאמר נכתב לרפואתה והחלמתה של אשתי היקרה ספיר רעיה בת פאני תחי'. ולרפואת יונתן בן ספיר רעיה, דוד בן שמחה, יוסף מאיר בן כוכבה בתושח"י.