לכבוד התנא: 'שנתיים בלי ל"ג בעומר במירון עשו לי חור בנשמה'

הקשר שלי למירון מתחיל מגיל מאוד קטן לחלאקה שלי – הכוונה לפני 36 שנים, שם זכיתי שיגזזו את שערותי. ומי שגזז את שעורתי היה רבה של אלעד כיום הרב שלמה זלמן גרוסמן.

ומאז כמובן הקשר העמוק שלי לרבי שמעון בר יוחאי עד גיל שמונה, עת עברו הורי לצפת, שם גרנו שלוש שנים. אחד המעמדים הזכורים ביותר שלי היה כשהייתי בן שמונה, אבא שלי למד בכולל של הרב שטרן, ובמירון הם עשו דוכן התרמה לכולל, שם מכרו שם שמן זית, נרות וכל מיני עניינים, על הדרך החתימו הוראת קבע לכולל. בין השאר הביאו ילד שהיה מאוד מאוד נמוך הוא היה נראה קטן מאוד אבל היה לו קול יפה והוא ידע לשיר. הצמידו לו אורגניסט והילד הזה שר משמונה בערב עד השעה שתיים בלילה ברצף, כשאנשי הכולל כל הזמן אומרים ילד הפלא בן השלוש… הייתי אמנם בן שמונה אבל נמוך הייתי ונראיתי ממש כבן שלוש… לא אשכח איך באו כל מיני אמריקאים וכל מיני סבתות זקנות שזרקו עלי מטבעות של כסף מרוב התלהבות. מרוב ביישנותי שרתי עם הגב לקהל… כן התביישתי.

אגב, אם אתם קוראים את הטור הזה ויש בידכם תמונות או סרטונים וידאו בין השנים תשמ"ט – תשנ"ב, אנא שתפו אותי ואני יודע שיש, אני זוכר גם שצילמו אותי.

בצפת נמשך הקשר למירון הדרך למירון הייתה אצלי כבשגרה – לא רק בל"ג בעומר אלא כל השנה וכחסיד ברסלב בכלל מירון היה מקום טוב לתפילות והכל.

(כותב השורות בחלאקה במירון)

גם כשעזבנו את צפת, כמובן שהיינו נוסעים למירון כבר בשבת לפני ל"ג בעומר, עד שהגעתי לישיבה קטנה. למדתי בישיבה ליטאית, ועד היום חסרות לי שנתיים במירון. אני מרגיש כאילו חסרות לי שנתיים בחיים כביכול, סוג של חור בנשמה, הראש ישיבה פשוט אמר שמי שיסע למירון יעוף מהישיבה אז שנה אחת באיזו שהיא אמתלה הצלחתי להשיג שחרור אבל בשנתיים שלאחר מכן זה היה מאוד קשה ופספסתי אותם וכך הגעתי לגיל הישיבה גדולה כשמירון ול"ג בעומר נמצאים בראש מעייני.

ואם לא די בכך שמירון ול"ג בעומר היו בראש מעייני, בגיל 17 התחלתי לנגן בקלרינט דבר שהעצים אצלי את הנושא של רשב"י ול"ג בעומר בפרט. בשנים עברו אז לא היה סדר בבמות כמו שיש בשנים האחרונות – לטוב ולמוטב – ולעלות לנגן בחצר הציון היתה שאיפה של כל נגן קלרינט או סתם נגן, וכך מגיל די צעיר מצאתי את עצמי מנגן על הבמה בחצר הציון, שנה אחת אפילו זכיתי למה שהרבה לא זכו כיום ניגנתי קרוב ל-6 שעות בקלרינט בחצר, זה נבע מהיעדרותו של מורי ורבי הנגן הבינלאומי חיליק פראנק שהיה בחו"ל באותה שנה ואני כתלמידו הרגשתי שאני ממש ממלא את מקומו, ככה זה נמשך על פני כמה שנים, מגיע ומנגן עד שהתחילו לעשות סדר מי מנגן, מתי מנגן, איך ואיפה. וזכיתי וזוכה ב"ה לשמח ולשמוח עם רשב"י, בזמנו אף הפיקו כרטיסים מיוחדים לנגנים ויש לי כמה כרטיסים כאלה של שעות נגינה, ואני שומר אותם בצד ורוצה שיקברו אותי אחרי מאה ועשרים עם הכרטיסים, מבחינתי ואולי תצחקו אלו הם כרטיסי הכניסה שלי לגן עדן..

דבר נוסף שאני לוקח בו בשמחת ל"ג בעומר והוא חוש הריקוד. הקב"ה חנן אותי בחוש ריקוד וכשאני לא מנגן אני רוקד ומשמח את עם ישראל. בשמונה השנים האחרונות הצטרפתי ל'קול חי' איתם אני ב"ה מגדיל לעשות, פתחנו אולפן שאליו מגיעים כל המי ומי שמדברים על מירון וסיפורים על רשב"י, ואנו מתחברים לכל מיני מוקדים שונים ומעבירים בשידור את ההדלקות כדי שאנשים שלא נמצאים במירון יוכלו לקבל את התחושות של מירון. אנחנו מקבלים על זה המון פידבקים מהארץ ומהעולם.

כאמור, בשנים האחרונות אני משתדל ומתאמץ להעביר את השידור ברדיו קול חי במשדר המיוחד – ל"ג בעומר. כמובן שאני לא זונח את הקלרינט ואת הריקודים, זה יום שאני ער בו 24 שעות לפחות, אני לא מפספס שום דבר. ברגע שמסתיים המשדר המיוחד של הרדיו, או אז נערכת מיד תפילת שחרית ולאחריה אני מבחינתי פותח את הבוקר ומנגן בהדלקה של חסידות ברסלב שנערכת בשטח של תוא"י, ואני אגב מזמין לשם את כל הציבור שרוצה לרקוד במקום מרווח ורחב ידיים ללא צפיפות ודוחק, שם אני זוכה לשמח את הציבור. כשאתה רואה ציבור גדול ששש ושמח לכבוד התנא זו הרגשה שאי אפשר לתאר אותה במילים. גם אם ארצה לא שייך לתאר אותה במילים.

ההרגשה עילאית, הרגשת סיפוק מדהימה ואתה פשוט מאוד מנגן וזועק את המילים של השיר ממך, בין אם הן של בקשה או הודיה המילים מקבלות משמעות אחרת לגמרי בצורה הזאת וזו זכות. ומי שמגיע לרשב"י הוא לא מגיע סתם, הוא מגיע כי רבי שמעון הזמין אותו. ואני זכיתי ממש לראות מופתים אצל רבי שמעון כפשוטו הרגשתי אותו בכל מיני מקומות שהייתי צריך וממש היו לי ניסים שלא הזמן לפרט כאן, אבל ממש ניסים מעל הטבע והתפילה היא שנזכה להמשיך לשמח את עם ישראל ובזכות השמחה הזאת יבוא משיח צדקנו אמן.

צילום תמונה ראשית: אריאל רבינסקי.