בכיה על אי בכיה // אפרים דוד

צום תשעה באב. ביום זה חרב הבית וביום זה בעצם החלה הגלות שאנו מייחלים ומצפים כבר 1,951 שנים לסופה – לגאולה השלמה.

בשבוע שעבר שוחחתי עם הרב חיים הורביץ וביקשתי ממנו שיעשיר אותי בדבר מה מענייני תשעה באב. לשמחתי הרב נענה בחיוב ופתח במתק שפתיו בסיפור הבא:

מעשה בזוג צעיר שחיכה לפרי בטן. עברה שנה ועוד אחת, חלפה עוד שנה ועוד, וכך המתינו לזרע של קיימא. לאחר שנים לא מועטות זכו השניים להיוודע לכך שהאשה נושאת בביטנה עובר. כמובן שאי אפשר לתאר את השמחה ששרתה בביתם עם הישמע הבשורה, ואכן קולות ההלל והתודה מלאו את הבית. חלפו להם חודש, חודשיים ושלושה.. והנה הם מגיעים לחודש התשיעי. האשה חשה בצירי הלידה והם אצו רצו לבית הרפואה. משהגיעו, נכנסה האשה לחדר הלידה והלחץ רק גבר וגבר.. חלפו להן כמה שעות והנה יש הסתבכות.. רופאים נכנסים ויוצאים עד שמגיע הפרופסור הראשי ומודיע לבעל ולאשה בלב שבור וכואב שלצערם ישנם שתי ברירות, האחת שהאשה תישאר בחיים והשניה שהילד יצא לחיים.

עוד באתר:

השידור המלא

ליפא שמעלצר התארח בשולמלייכם וגם אילתר כהרגלו. צפו

קובי ברומר ומנדי וייס

אמירה מחליאה

ליברמן רוקד על הדם: "הנער היה מגן אנושי"

אבי יעקב

צפו ותתחזקו

החטוף בקריאה מרגשת: "שנתיים חלמתי להניח תפילין"

פנחס בן זיו

זעקה נוקבת

"מה קורה איתנו, למה בחורים מטפסים ומסכנים את עצמם?"

פנחס בינדר

אין לתאר את הרגשות הקשות ששררו בחדר באותם רגעים.. בכי ותפילה דמעות ותחינה והרופאים מחכים לתשובה.. לאחר זמן מה האשה מבקשת מבעלה שיישאר איתה לבד בחדר. כולם יוצאים והאשה אומרת: "בעלי היקר. אני לא יודעת איך לפתוח ולומר לך אבל החלטתי היא שאני מוכנה למסור את נפשי בשביל בני. אני רוצה שהבן שחיכינו לו זמן רב יגדל לתורה, לחופה, למעשים טובים, לעבודת ד'." הבעל היה המום "אשתי" אמר, "האם את לא חושבת שכדאי לנו לחכות לבן נוסף ובכך להציל את חייך?" אך האשה בשלה, "אישי היקר. אני שלמה בהחלטתי. ואני רוצה להוסיף" המשיכה האשה, "אני מבקשת ממך שלא תגלה לבני את סוד פטירתי ומסירותי למען חייו. אני חפצה שרק בליל בר המצווה שלו הוא יוודע לכך לפני כניסתו בעול המצוות". כמובן שאין לתאר את הדקות שהיו בתוך החדר.. דקות של פרידה, דקות של נצח.

הבעל יצא מהחדר בלב שבור וכואב והרופאים נכנסו לבצע את הלידה לבקשת האשה. ברוך ד' יצא תינוק בריא ושלם.. קול בכייתו התערבב בקול בכיית המשפחה על לכת האם.. שמחה ועצב מהולים יחדיו.. האב כינס את כל המשפחה הנרחבת והודיע להם על צוואת אשתו. הם קבלו בהבנה וסכמו בינהם שלילד יספרו שהאם נמצאת בטיפולים בחו"ל.

עד כאן פרק א' של הסיפור. פרק ב' מתרחש לו 13 שנים לאחר מכן.

ההכנות לבר מצווה הסתיימו ברוך ד'. הילד כבר ידע לדקלם את דרשת הבר מצווה בעל פה.. והנה הגיע הרגע לפני תפילת ערבית בליל הבר מצווה. האב נכנס עם בנו – חתן הבר מצווה לחדר צדדי והחל מספר לו את מסירות נפשה של אמו למען חייו. על זה שהוא בעצם יתום מאמא. ממש האב שחזר לו את מילותיו של האם. המשפחה בחוץ הייתה בטוחה שהילד יצא מהחדר עם דמעות בעיניים.. אבל הנה הבן יוצא עם האב.. תוך כדי שהוא קורא 'ערבית' 'ערבית'.. הדודים היו אחוזי תדהמה אבל בכל זאת אמרו לעצמם 'אולי בתפילה עצמה נראה את התרגשותו.. והנה הוא מתחיל בתפילת ערבית באופן רגיל ללא טיפת רגש..

המשפחה הייתה אחוזת תדהמה אך עדיין נטעו תקווה בליבם שאת הקדיש יתום – הקדיש שהוא אמור לומר לעילוי נשמת אימו, את זה הוא יגיד בדמעות ובכוונה.. הנער מגיע לקדיש יתום והוא אומרו רגיל כשאר הקדישים ללא טיפת רגש. הדודים היו אחוזי תדהמה אך לא אמרו דבר.. כל זאת מלבד דוד אחד.. הדוד הזה לא יכל להתאפק ולקח את הנער לצד ואמר-שאל אתו: "אמור לי" פתח הדוד "הרי לפני כמה דקות התוודעת לסיפור חייך, התוודעת למסירות נפש של אמך למען חייך, התוודעת לכך שאין לך אמא ועתה אתה אומר את התפילה ואת הקדיש יתום ללא שום מחשבה ורגש? איך? איך אתה יכול?"

הנער הקשיב והשיב "דודי היקר, אתה יודע מה זה אמא.. אני איני יודע מה זה אמא. אף פעם לא גדלתי עם אמא.. ומשכך איני מרגיש חוסר באמא.. איני מרגיש רגש כלפי אימי.. האם הינך מבין?"

וכאן, המשל נגמר ואנו מגיעים אלינו. בתשעה באב אנו יושבים ומנסים לבכות אך לא תמיד מצליחים.. הרבה מאיתנו לא מצליחים לבכות על חורבן הבית.. זאת משום שאיננו יודעים בכלל מה זה בית מקדש. איננו יודעים מהו החוסר משום שלא זכינו להיות בדור של בית מקדש בתפארתו.. רק על זה צריך לבכות.. זאת סיבה בפני עצמה לבכות.

יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה במהרה ושנזכה לקיים מה שנאמר: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.." אמן.